בס"ד

דבר תורה לפרשת וארא

בעניין 4 גאולות

בתחילת פרשתנו מתגלה הקב"ה למשה רבנו, ושולח אותו שיאמר לבני ישראל המשועבדים בארץ מצרים (ו, ו-ז): "אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים".

בירושלמי פסחים (פ"י ה"א) אמרו: מניין לארבע כוסות בפסח? אמר ר' יוחנן: כנגד ארבע גאולות – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

מסביר בעל התורה תמימה שיש כאן ארבעה עניינים שונים, שהם בעצם ארבעה שלבים מהותיים בגאולה, וכנגדם אנו שותים ארבע כוסות של יין בליל הסדר:

1) הקלה מסבל העבדות במצרים. 2) הצלה מן העבודה עצמה. 3) יציאה מהשעבוד. 4) קניין עם ישראל כעם מיוחד לקב"ה.

אך הנה, כידוע, בפסוק הסמוך הבא (פסוק ח) מופיעה גאולה נוספת: "והבאתי אתכם אל הארץ" – מדוע אם כן אין שותים גם כנגד גאולה חשובה זו?

עונה על כך בעל התורה תמימה (שחי בזמן הגלות באירופה): "מפני שבהיותנו עתה בגלות, והארץ מסורה בידי זרים, אי אפשר לישא כוס יין על זה".

הפלא ופלא!

לפי דבריו, בדורנו זה, שאנו זוכים לחיות בתקופת הגאולה, היינו אמורים לשתות כוס חמישית כדי לחיות במלוא מובן המילה את התקופה שבה אנו חיים.

הגמרא בפסחים (קח ע"א) דנה בחיוב הסבה בזמן שתיית ארבע הכוסות, ומביאה את דברי רב נחמן, אך ישנן שתי גירסאות בשיטתו: גירסא אחת סוברת ששתיית הכוסות צריכה הסבה, וגירסא שניה סוברת שאינה צריכה.

מסבירה הגמרא כי אין מחלוקת בין הגירסאות, משום שאחת מהן מתייחסת לשתי הכוסות הראשונות והאחרת מתייחסת לשתי הכוסות האחרונות, אך עדיין מסתפקת הגמרא האם שתי הכוסות הראשונות צריכות הסבה או שמא דוקא שתי האחרונות, ויש סברות לכאן ולכאן:

שתי כוסות הראשונות צריכות הסבה - "השתא הוא דקא מתחלא לה חירות" (=עכשיו מתחילה החירות), אך בכוסות אחרונות אין צריך להסב – "מאי דהוה הוה" (=מה שהיה היה).

שתי כוסות אחרונות צריכות הסבה – "ההיא שעתא דקא הויא חירות" (=אותה שעה היא שעת החירות), אך בכוסות ראשונות אין צריך להסב – "אכתי עבדים היינו קאמר" (=עדיין אומר את נוסח 'עבדים היינו').

מהו שורש המחלוקת ומהי משמעותה?

נראה לומר שלפי השיטה הראשונה העיקר הוא הניצוץ הראשון של הגאולה, על אף שבפועל עדיין משועבדים, וכאשר הגאולה מגיעה ומאירה היא למעשה "רק" המשכו של אותו ניצוץ ראשוני, ולכן מסבים דווקא בשתי הכוסות הראשונות כדי להדגיש את עניין החירות דווקא באותו ניצוץ ראשוני.

לעומת זאת השיטה השנייה סוברת שכל עוד הגאולה אינה מתגלה בפועל אי אפשר להרגיש בני חורין ולהודות על כך לקב"ה, כי סוף סוף עדיין משועבדים אנחנו, ולכן ההסבה, שהיא ביטוי להרגשה שלמה של חירות, אינה יכולה לבוא לידי ביטוי אלא רק בשעה של חירות גמורה.

אם כן מי צודק?

אומרת הגמרא למסקנה: "השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי – אידי ואידי בעו הסיבה"! כלומר, למעשה יש להסב בשתיית כל ארבעת הכוסות כי שתי השיטות צודקות: צריך לדעת להתבונן על המציאות בעיניים עמוקות ולחוש את הגאולה גם כשהיא בפועל עדיין רחוקה מלהתגלות, אך מאידך צריך להמשיך להודות ולהרגיש ולחוות את הגאולה כשהיא מתגלה בפועל!!

                                                         שבת שלום,

                                                           נחום בוצ'קו

יוצא ע"י ישיבת היכל אליהו – כוכב יעקב

ד.נ בנימין 90622 02-997202