בס"ד

                                                              מתן תורה

נוהגים ישראל קדושים להיות ערים בליל שבועות ולערוך תיקון או ללמוד תורה כל הלילה. מדוע נוהגים כן?
מתואר בגמרא (נדה ל ע"ב) שכל עובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה, וכשיוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטר על פיו ומשכיח ממנו כל התורה כולה. מה ניתן ללמוד מן התיאור התמוה הזה?

ידועים דברי המדרש המתאר את מתן תורה כזמן בו עצרה כל הבריאה כולה ממהלכה:

"אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקב"ה את  התורה - ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו 'קדוש קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש - ויצא הקול: 'אנכי ד' אלקיך'" (שמו"ר כ"ט, ט).

הבריאה נעצרה מכיוון שברגע המיוחד הזה היא עברה שלב חשוב בהתפתחותה. העולם כולו עבר מספרה של 'תוהו ובוהו' לספרה של 'תורה', והאנושות כולה - ועם ישראל בפרט - קיבלו כיוון ומשמעות.

את דבריו על חג השבועות פותח האדמו"ר מסלונים בשם הספרים הקדושים:

"כשם שהתורה הקדושה היא נצחית כך קבלת התורה היא נצחית, שבכל שנה ושנה יש ביום הזה קבלת התורה מחודשת. וזה שאנו אומרים בתפילה ובקידוש 'זמן מתן תורתנו', אין פירושו שנקבע כעין זכר ליום שבו נתן לנו הקב"ה את התורה בעבר, אלא בכל שנה ושנה החג הקדוש הזה הוא זמן מתן תורתנו האידנא (=העכשווי), ובו יורדים ההארות של קבלת התורה" (נתיבות שלום, שבועות, מאמר ראשון).

אם כן, זמן מתן תורה הוא זמן בו הבריאה כולה עוצרת ומתפתחת, ובכל שנה ושנה בחג השבועות ישנה קבלת תורה מחודשת, ממילא מובנת חשיבותו המיוחדת של היום הגדול הזה. ובאמת, מי יכול לישון בלילה לפני אירוע כביר ונורא שכזה? וכמו שחתן מתקשה לישון ערב חתונתו, וכמו חייל שאינו מצליח להירדם ערב טקס קבלת כומתה – כך צריכים אנו להגיע למצב בו נרגיש כי אין אנו יכולים לישון ולהסיח דעתנו מן היום הגדול העומד בפתחנו, ולא נצטרך 'להתאמץ' שלא לישון בליל שבועות.

המשמעות לכך שכל אחד מאיתנו למד את התורה כולה במעי אמו היא שהתורה איננה רק נותנת משמעות לבריאה כולה ולאדם - אלא היא גם הטבע הכי פנימי ועמוק שלנו. המלאך משכיח אותה מאיתנו כדי שנזכה על ידי עמלנו האינטנסיבי לגלות בעצמנו את אותה תורה אינסופית שרשומה בכל נימי נפשנו.