אכילה לחולה ביום הכיפורים

שאול דוד בוצ'קו

חובת הצום ביום הכיפורים היא חמורה: יש בכך גם עשה מן התורה ובנוסף גם לא תעשה: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת  נַפְשֹׁתֵיכֶם... כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא כג, כז-כט). גם העונש על האכילה ביום כיפור חמור מאוד: "וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ".

למרות החומרא הגדולה בדין זה, הרי שיש אנשים להם מותר לאכול ביום הכיפורים. במאמר זה נדון בדיני החולה, ובאופנים בהם יהיה מותר לו לאכול ולשתות.

ראיתי בפרסומים רבים לקראת יום הכיפורים ארבע אזהרות:

1. לפני שמתירים לאכול צריך לפנות לרב מומחה בדינים אלה.

2. ההיתר לאכול הוא רק אם יש סכנת חיים ממש, כלומר שאם לא יאכל או ישתה החולה עלול למות.

3. גם באכילה ושתיה לשיעורים אין להקל כי עדיין האיסור הוא מן התורה.

4. שתייה בשיעורים הכוונה כמלוא לוגמיו (כ40 סמ"ק) כל 9 דקות, מה שנקרא בכדי אכילת פרס.

ולפי דעתי ארבעת היסודות האלה אינם מוסכמים על ידי הפוסקים, ואינם עיקר להלכה,

1. אין צריך ברב להתיר האכילה והשתייה.

2. אין צורך בסכנת חיים להתיר האכילה אלא די החמרה ממשית של מצב החולה.

3. שתיה בשיעורים הופך את אכילה והשתייה לאיסור קל.

4. שתייה בשיעורים הוא מלוא לוגמיו כל כמה שניות.

ונטפל בשאלות האלה אחת לאחת

פניה לרב

לפני יום הכיפורים פירסם מכון תורני מסויים הוראות הלכתיות לחולים, והוראות דומות פורסמו על ידי רבני בתי חולים מסויימים. ההיתרים בדפים שפורסמו הוגבלו מאוד, וגם חולה שנצטווה על ידי רופאו הנאמן לאכול ביום הכיפורים משום פיקוח נפש מצווה בדפים אלו לפנות אל מורה-הוראה שיתיר לו לאכול. אוירה שכזאת עלולה להביא לידי מצב בו חולים יחששו מלאכול וייכנסו למצבים של ספק פיקוח נפש. עלינו לפרסם הוראות בניסוח ממנו יהיה ברור שכאשר יש חשש פיקוח נפש אזי ההיתר לאכול ולשתות הוא החלטי ופשוט וכדברי הטור:

כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה... - מחללין עליה את השבת על פיהם, וכן אם רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך – מחללין, וכתב ר"י שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובין מומחין קצת, וספק נפשות להקל.

ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר, דגרסינן בירושלמי 'הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים' והרי הכתוב אומר 'וחי בהם'- ולא שימות בהם (טור או"ח סי' שכח)

והבית יוסף מסביר

הנשאל הרי זה מגונה - פירש הרב רבי ישראל בכתביו שהטעם מפני שהיה לו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו לו (בית יוסף שם)

עלינו ליצור אוירה ברורה לפיה כאשר ישנה סכנה אזי לפי ההלכה יש להציל את החולה בלי ספיקות. כחלק מאוירה זאת עלינו להסביר כי אדם שרופא נאמן הורה לו שהצום עלול לסכנו חייב לאכול ללא חשש, ואינו צריך לקבל אישור לכך מרב.

מה נקרא סכנה

נעבור כעת לדון בטענה השניה שהובאה לעיל: ההיתר לאכול הוא רק אם יש סכנת חיים ממש, כלומר שאם לא יאכל או ישתה החולה עלול למות. נראה לעניות דעתי שאין הדבר כן, שהרי כפי שנבאר מיד חולה שהצום יכביד אל חוליו אין בו חובה לצום אף שאין בו סכנת מוות, וממילא אין כאן כל חשש ל'כרת'. כך מפורש בדברי הראשונים ובבית יוסף.

וזה לשון הראש:

כתבו התוספות הא דקאמר תלמודא 'חולה אומר צריך אני' היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות. ויש ספרים דגרסינן בהך מילתא דרבי ינאי 'פשיטא ספק נפשות להקל? מהו דתימא האי דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מיבעת סבר אי לא אכילנא מייתנא, קא משמע לן', אלמא דוקא משום ספק מיתה מאכילין אותו, עד כאן. ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק נפשות, דאין לך רופא שיאמר 'אם לא יאכל שמא ימות' אלא הרופא דרכו לומר 'אם לא יאכל אפשר שיכביד עליו החולי ויסתכן'. ואפילו לספרים שכתוב בהן 'אי לא אכילנא מייתנא' אין ללמוד מזה דדוקא על ספק מיתה מאכילין, דלישנא דמייתנא לאו דוקא אלא שדרך החולה לומר כן מחמת פחד מיתה עכ"ל. (יומא פרק שמיני אות יג)

וכן כתוב בהגהות מיימון (פרק ב' משביתת עשור אות ה) גבי 'חולה אומר צריך אני והרופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו' וזה לשונו:

יש גאונים שפסקו דהני מילי כשאומר 'אסתכן אם לא אוכל' אבל אם אמר 'לא אסתכן אם לא אוכל' - אסור להאכילו, וכן פירש ר"י. אבל רבינו תם נחלק על זה והורה הלכה למעשה להיתר, וכי החולים נביאים הם או בקיאים הם, אך כיון שיודע החולה שיום הכפורים הוא או שבת ואומר 'אני צריך ואיני יכול לסבול מחמת החולי' - מאכילין אותו, אפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים, וכן האשה, שהיכן מצינו סכנה לנשיכת כלב שוטה ולמתאוה וכהאי גונא?! ולישנא ד'מיית' אל יטעך, שכן לשון התלמוד, אלא האי 'מיית' שמתירא לחלות או לקלקל, כי דאבון אחד מחסרון האוכל מכאיב הלב ומתעלפה לפעמים, ואפילו דאבון אחד מאבריו אני קורא 'סכנה' ומחללין עליו את השבת, כדאמרינן (ע"ז כח, ע"א) במכה של חלל אף על פי שרובן אינן מתים בכך, וכן מעוברות המריחות וכו'.

דברים אלה הובאו בבית יוסף ללא חולק, ועל כן חולים בסוכרת, במחלות לב, ובמחלות כרוניות אחרות, ואפילו מי שיש לו חום גבוה – אם הצום עלול להכביד את חולים הרי הם מותרים לאכול ביום כיפור, למרות שאין כאן סכנת מוות אלא שעליהם לאכול לשיעורים, כפי שנפרט בהמשך.

וכן אשה בהריון או אשה מינקת שהצום גורם לה סחרחורות, הקאות או כל מיני מרעין בישין אחרים או שגורם לה צירים מוקדמים או יכול לגרום הפסקת ההנקה מותרת לאכול בשיעורים כפי שנבאר.  

אכילה ושתייה לשיעורים

דין 'אכילה לשיעורין' ידוע ומפורסם, והוא נפסק בשולחן ערוך (או"ח, סי' תריח, ז-ח):

כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הלכך מאכילין אותו כ-2/3 ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים...

ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר - מאכילים ומשקים אותו כל צרכו

כאשר הדבר ניתן אזי על החולה לאכול רק כ-2/3 ביצה בינונית או פחות מכך בכל פעם, ולהמתין עד לאכילתו הבאה פרק זמן בו יכול לאכול 4 ביצים. זאת משום שרק באכילת 'ככותבת הגסה' בזמן של 'כדי אכילת פרס' ישנו עונש של 'כרת', שכן אכילה כזאת מרגיעה את האדם (יומא פ, ע"ב) ומבטלת את ה'עינוי' של יום כיפור:

האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה - חייב, והוא פחות מכביצה מעט... אכל וחזר ואכל: אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס - מצטרפין, ואם לאו - אין מצטרפין. שיעור אכילת פרס: יש אומרים ד' ביצים, ויש אומרים ג' ביצים. הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא (שו"ע או"ח תריב, א-ה)

עלינו להבין במה מועילה 'אכילה לשיעורים'? הרי גם היא אסורה מן התורה, שהרי כלל נקוט בידינו 'חצי שיעור אסור מן התורה' (יומא עג, ע"ב; רמב"ם שביתת העשור ב, ג)?

התשובה לכך טמונה בדרגות השונות שיש במצוות התורה: חומרתו של איסור 'לא תעשה' שבתורה גדולה מחומרת מצוות 'עשה', וגם בתוך האיסורים ישנם איסורים חמורים יותר עליהם יש עונש 'כרת'. אדם שאוכל ביום הכיפורים חייב כרת, אולם אדם שאכל לשיעורים אמנם עבר על איסור תורה, אולם איסור זה קל, ורבותינו בעלי התוספות כתבו שהאוכל 'חצי שיעור' הוא 'איסור בעלמא' ודינו קל אף יותר ממצוות 'עשה' (תוספות שבועות כג, ע"ב, ד"ה 'דמוקי', תוספות ישנים יומא עג, ע"ב ד"ה וריש לקיש וכך משמע מדברי הרמבן בתורת האדם שער המיחוש – ענין סכנה).

כדי להימנע מאיסור 'לא תעשה' אדם מחוייב להוציא את כל ממונו, אך כדי לקיים מצות עשה אין צורך להוציא יותר מחמישית מממונו (רמ"א, או"ח, סי' תרנו). מכיון ש'חצי שיעור' קל יותר מדין 'עשה' הרי שאין צורך להוציא יותר מחמישית ממונו כדי להימנע מאכילה 'לשיעורין' ביום כיפור. פגיעה בבריאותו של אדם חמורה יותר מהוצאת חמישית ממונו, ולכן ברור שאין לפגוע בבריאות החולה כדי להימנע מאכילה לשיעורים. מכאן עולה שכדי להתיר לחולה לאכול לשיעורין איננו צריכים שיהיה כאן סכנת חיים ממש אלא די בכך שיש כאן פגיעה בבריאות החולה.

שיעורי האכילה והשתיה לשיעורין?

כדי שאדם לא יתחייב 'כרת' עליו לאכול 'פחות מכשיעור'. שיעור האכילה המיישבת את לבו של האדם הוא 'ככותבת הגסה' (תמר גדול), והשתיה המיישבת את לב האדם היא 'מלא לוגמיו'. ככותבת הגסה במושגי זמננו היא כ-25-30 גרם לחם. 'מלא לוגמיו' הוא מושג המשתנה מאדם לאדם לפי גודל פיו: על האדם למלא את פיו מים ולסלקו לצד אחד, וזה היא 'מלא לוגמיו' (שו"ע רעא, יג; שו"ע תריב, ט). ה'משנה ברורה' (תריב, כו) כתב שזה בערך רוב רביעית, כלומר 40-45 סמ"ק מים (כ40-45 גרם מים),.

אדם יכול לאכול כמה פעמים, בכל פעם פחות מ'ככותבת הגסה', בלי שיחול עליו עונש 'כרת', ובלבד שתהיה בין אכילה לאכילה הפסקה של 'כדי אכילת פרס' (= זמן בו ניתן לאכול כמות של 4 או 3 ביצים). בשיעור 'כדי אכילת פרס' נאמרו דעות רבות, מ-2 דקות למקילים ביותר, ועד כ-10 דק' למחמירים ביותר. למעשה יש להמתין לדעתי 6-7 דקות בין אכילה לאכילה.

כמה זמן יש להפסיק בין שתיה לשתיה? בנושא זה מביא השולחן ערוך (תריב, י) מחלוקת:

השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו חייב... והוא פחות מרביעית באדם בינוני...

שתה מעט וחזר ושתה: אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית - מצטרפין לכשיעור, ואם לאו - אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות

לפי הדעה הראשונה שמביא השולחן ערוך, דעת הרמב"ם, די להמתין כמה שניות בין שתיה לשתיה. השיטה השניה בשולחן ערוך, שיטת הראב"ד, מחמירה הרבה יותר, ולפי דעה זאת יש להמתין 'כדי אכילת פרס' כפי שממתינים במאכלים מוצקים.

כיצד עלינו לפסוק בנושא זה? לפי כללי השולחן ערוך 'סתם ויש אומרים הלכה כסתם', ומכאן שהשולחן ערוך היקל בענין זה. השולחן ערוך מביא את הדעה השניה משום שכאשר ישנה אפשרות, טוב לחוש לדעה המחמירה, אולם מעיקר הדין כשיש קושי בדבר אין חובה להחמיר בכך.

וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית

פסיקה זאת - להקל בדבר מעיקר הדין ולהחמיר כשהדבר ניתן - הובאה גם ב'כף החיים' לגרי"ח סופר (תריב ס"ק נג), וב'יביע אומר' לגר"ע יוסף (ח"ב סי' לא), שכולם פסקו שמעיקר הדין הלכה כדעה ראשונה.

מעתה עולה כי חולה החייב לשתות ביום כיפור ומתקשה להחמיר כדעה השניה בשולחן ערוך אינו צריך להחמיר בכך. אין כאן חשש 'כרת' משום ששתיה זו אינה לשם צמאון אלא כדי למנוע נזק בריאותי.

לסיכום:

1. אין חובה להתייעץ עם רב כדי להתיר לאכול ביום כיפור, אלא צריך לפנות לרופא או לשמוע את דעת החולה עצמו.

2. יש מקום להקל לחולה שהצום יזיק לבריאותו לאכול ולשתות ב'שיעורים' אפילו אם אין חשש שימות, משום שיש לצרף כאן שני טעמים להקל בזה:

• 'חצי שיעור' אינו אלא איסור בעלמא.

• הגדרת פיקוח נפש ביום כיפורים אינה חשש מוות אלא מצב בו חוליו יכביד.

3. לגבי זמן ההמתנה בין שתיה לשתיה נראה לעניות דעתי שחובה לדעת וללמד שמעיקר הדין ההלכה כמקילים, אלא שטוב לחוש לשיטת המחמירים.  לכן, מי שצריך לשתות רק קצת ישתדל להחמיר וימתין 7.5 דק' בין שתיה לשתיה. אולם מי שצריך לשתות הרבה, כמו נשים בהריון או מניקות שזקוקות לעיתים לשתות כליטר וחצי או יותר, די לו להמתין כ-5 שניות בין שתיה לשתיה. חובה עלינו להודיע מהו עיקר הדין במקרים אלו, שאם לא כן הרי שיום הכיפורים יעבור על חולים אלו מתוך קושי רב, ובלי יכולת להתפלל כראוי. הגע בעצמך: מי שצריך לשתות ליטר וחצי הרי הוא צריך לפי המחמירים לשתות 37 פעמים בהפסקות של 10 דקות, והדבר יארך לחולה יותר משש שעות!...

ויהי רצון שהקב"ה ירפא כל חולי ישראל ושלא נצטרך להזדקק לשאלות האלה.