"על-כן קראה שמו יהודה" / קווים למנהיגות בת-קיימא מתוך סיפור המפגש של יהודה ויוסף – ר' אלעד משען

לפני מספר שנים,התקיים כנס גדול שעסק בתהליכים המתרחשים במזרח התיכון. באירוע זה התבקש היסטוריוןהאסלאם הגדול ברנרד לואיס לחוות את דעתו על האירועים שעתידים לפקוד את האזור. כשעלהלבמה הוא השיב: "אני היסטוריון כך שאני יכול לחזות רק את העבר. יותר מזה, אניהיסטוריון בגמלאות, אז אפילו העבר שלי הוא כבר פאסה". אחד מהנוכחים באירועהיה רבה הראשי לשעבר של בריטניה, הרב יונתן זקס. עבורו הייתה אמרה זו מקור להבנה פנימיתכוללת יותר, כי תחזיות בענייניהם של בני אדם חיים ונושמים אינן בגדר האפשר, משוםשאין דרך לדעת מראש איך יגיב אדם לאתגרים הגדולים שחייו יזמנו לו.

אם יש דבר אחד ברורלאורך השליש האחרון של ספר בראשית הרי הוא שיוסף עומד להצטייר בפנינו כמנהיגהאידאלי. העבר שלו, חלומותיו, התהפוכות בחייו, עמידתו האיתנה בקשיים ועלייתולגדולה בזכות תבונתו וב"עשר אצבעותיו" יצרו בפנינו את דמותו כמנהיגהמושלם. בניגוד לכך, אחיו הגדול יהודה, הוגה את הרעיון למכור את אחיו הצעיר לעבד, חיבין כנענים שנים רבות ונשא לאישה אחת מהם, שני בניו מתים בעוונם, ו"לסיום"הוא בא על כלתו אותה הוא חושב לזונה. חז"ל אף מפרשים שהפסוק "וירד יהודהמאת אחיו" מבטא ירידה במדרגתו המוסרית. קורות חייו ודאי אינם נראים כמקורלדמותו של המנהיג האידאלי.

והנה ההיסטוריה אינה מתחשבת בציפיות הקורא התמים.  צאצאי יוסף, השבטים מנשה ואפרים נעלמו מדפי ההיסטוריה בחורבן ממלכת ישראל, ואילו צאצאי יהודה מדוד ואילך נעשו מלכים וכללו שושלת ארוכת שנים. שבט יהודה שרד גם אחר חורבן ממלכת יהודה וגלות בבל, והרי שעד היום כולנו נושאים את השם "יהודים" שמקורו בשם יהודה. אם לא די בכך, גם לעתיד לבוא, כשיקום מלך על ישראל שיושיענו מכל צרותינו ויבנה את המקדש, הלא הוא מלך המשיח, עליו להיות משושלת יהודה ומזרע דוד המלך. פרשתנו מסבירה במה זכה יהודה.

כאשר הרעב בארץ הולך ומתגבר, ואספקת המזון הקודמת אך רגע וכלה, פונה ראובן ליעקב אביו ומפציר בו שירשה להם לרדת למצרים עם בנימין. כערובה ל"אחריות" של ראובן לשלמותו של בנימין הוא נותן ליעקב את ה"זכות" להרוג את שני בניו שלו אם בנימין ייפגע. יעקב שמסרב לחלוטין להצעת שטות זו, אכן משתכנע בעקבות בקשותיו של יהודה להיות אחראי על בנימין. בנימה אישית יותר, מנהיגותית יותר, לוקח יהודה אחריות על אחיו הצעיר"אנוכי אערבנו מידי תבקשנו" והאחים יורדים למצרים. והנה במצרים הסיוט הופך למציאות, הגביע נגנב, בנימין מואשם, ורק הוא מכל אחיו נידון לעבדות. כאן מקוימת במלואה הבטחתו של יהודה, שללא היסוס שוטח בפני יוסף את כל סיפור העלמותו של יוסף,מותה של רחל והקשר של יעקב לבנימין. בצעד מלא אחריות הוא מסיים בהצעה "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדנִֹי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". מדוע צעד זה הוא כה משמעותי? ומדוע דוקא אחר זאת חושף יוסף את זהותו אל מול אחיו?

חז"ל מלמדים אותנו יסוד גדול "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". נראה כי המקור העיקרי ליסוד זה מופיע לראשונה אצל יוסף ויהודה. הרמב"ם בהלכות תשובה חושף בפנינו את המדד האובייקטיבי לתשובה שלמה: "זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה". מימד הנצחיות אליו זכה יהודה בניגוד ליוסף, התאפשר רק אחרי תשובתו השלמה של יהודה. נראה כי יהודה הוא האיש הראשון בעולם שקיים את מצוות התשובה כתיקונה. אותו יהודה שהציע את הרעיון למכור את אחיו הצעיר יוסף ללא כל צורך חיצוני בכך, הוא אותו יהודה שמציע את עצמו לעבד תמורת שחרורו של אחיו הצעיר בנימין מעבדות, כאשר קיימת לכאורה סיבה אמתית לעבדות זו (גניבת הגביע). זוהי תשובה גמורה, והיא זו שמאפשרת ליוסף להיוודע אל אחיו. דומה כי התורה עצמה מרמזת על השינוי באישיותו של יהודה, לאחר שחשד את תמר בזנות, מופיעה ההודאה: "צדקה ממני"- זו הפעם הראשונה בתורה בה מופיע אדם המודה שחטא. ייתכן כי הדבר רמוז גם בקריאת שמו של יהודה ע"י לאה אימו:"הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה", כאשר פירוש המילה להודות בנוסף לפירוש "תודה" משתמע גם לכיוון ההודאה באשמה. היכולת להודות בנפילה לא פסקה גם מבחיר זרעו של יהודה- דוד המלך, שאחר שבא אליו נתן הנביא עונה מיד"חטאתי לה'".

אנשים טועים. טעות היא מימד אנושי בסיסי למדי גם במדרגות רוחניות גבוהות "ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". וכן- גם מנהיגים טועים, המציאות מאלצת אותם להגיע למצבים שבהם אין חוקים כיצד יש לפעול, וטעות היא סיכון מקצועי המובנה בתפקידם. זו הסיבה שנתן הנביא לא עושה הנחות לדוד כאשר בא להוכיחו. אבל החטא אינו חזות הכול. השאלה הקובעת, על פי התורה, היא האם חזרת בתשובה; האם הכרת בחטא והודית בו והשתנית. כפי שכתב הרב סולובייצ'יק, שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד, חטאו. בשניהם נזף נביא. שניהם אמרו "חָטָאתִי". אך גורלותיהם היו שונים בתכלית. שאול איבד את כתרו, דוד לא. הסיבה, כתב הרב, היא שדוד הודה מיד. שאול הסתבך בתירוצים לפני שהודה בחטאו. סיפוריהם של יהודה ושל צאצאו דוד מלמדים אותנו שהדבר המציין מנהיג אינו בהכרח צדיקות גמורה - אלא היכולת להודות בטעות, ללמוד ממנה ולצמוח מתוכה. יהודה שאנו פוגשים בתחילת הסיפור, אינו יהודה שאנו פוגשים בסופו. מנהיג הוא אדם שעלול למעוד ואף ליפול, אך בקומו הוא נעשה ישר יותר, צנוע יותר ואמיץ יותר ממה שהיה לפני שמעד.