אדם שנטמא בטומאת מת, עליו לטהר את עצמו תחילה אם הוא רוצה להיכנס למקדש. המקדש הוא חפץ החיים, השאיפה לחיי קדושה ורוממות, ואילו המוות הוא קץ הפעילות האנושית בעולם הזה. במוות יש ממד של ייאוש.
הגוף שאיבד את חיוניותו הוא מקור של טומאה, ומי שבא איתו במגע נטמא. טמא המת צריך לעבור תהליך טהרה בן שבעה ימים, ובו יזה עליו איש טהור מים המעורבים באפר של פרה אדומה:
"הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר" (במדבר יט, יב).
חכמינו זיכרונם לברכה פירשו שצריך להזות את אפר הפרה גם ביום השלישי וגם ביום השביעי, ובתום היום השביעי יטבול המיטהר ויהיה רשאי להיכנס למקדש.
האדם אינו נטהר בבת אחת אלא שלב אחר שלב. אי אפשר לדלג על שלבים, ואי אפשר לקצר את התהליך. אם לא ימתין המיטהר שבעה ימים לא יטהר, ואם יפסח על ההזאה ביום השלישי גם מנה כפולה של מים ביום השביעי לא תועיל לטהרתו.
תהליך הטהרה מוליך את האדם שנטמא צעד צעד – מייאוש לרגיעה, מרגיעה לתקווה ומתקווה לעשייה, לטהרה ולהתקדמות.
הפגישה עם הנפטר מולידה בנפש רגש של ייאוש. רגש זה יוכל לקהות אחרי שלושה ימים ולהיעלם בזכות הזאת המים – וכעבור שלושה ימים נוספים יתפתח במיטהר רגש של תקווה. או-אז יוכל הוא לפעול ולטהר את עצמו בטבילה, והנה הוא מוכן להיכנס למקדש.
התורה מלמדת אותנו שלא לדלג על שלבים. הדרך להתעלות היא צעד צעד, בצעדים מדודים אך בטוחים.