"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).
הברכה והקדושה נתפסות לעיתים כשני מושגים הלקוחים מעולמות שונים: הברכה מסמלת שפע חומרי, ואילו הקדושה תובעת התעלות מעל החומר. פסוק זה מלמדנו שאין באמת סתירה ביניהם.
השבת היא יום של ברכה וקדושה השלובות זו בזו. בשבת אנו מתנתקים מחיי היצירה והעשייה, שובתים ממלאכה ומקדישים את עצמנו לתפילה וללימוד תורה, ובד בבד אנו מבורכים בשפע ומתענגים במאכל ובמשתה. הקדושה והברכה יכולות גם יכולות לדור יחד בכפיפה אחת – כי האדם הוא יצירה של חומר ורוח. הוא גם חומרי וגם רוחני. לפיכך חיים שלמים ובעלי משמעות יכולים להתקיים רק כאשר ישנו איזון בין שני הכוחות הפועלים בכל בן אנוש.
המפרשים עמדו על הביטוי התמוה "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת". הרמב"ן פירש כי "לַעֲשׂוֹת" משמעו מלעשות, כלומר הקב"ה חדל מעשייה ומבריאה מרגע זה והלאה. כהד לדבריו יש שפירשו שא-להים שבת כדי להעביר את השרביט לבני האדם – שהם יהיו הפועלים בעולם מעתה ולהבא.
ונוסיף שהשביתה – "כִּי בוֹ שָׁבַת" – היא הקדושה, וה"לַעֲשׂוֹת" זו הברכה. השבת היא היום שבו ילמד האדם להיות גם קדוש וגם מבורך.
יום השבת, בברכתו ובקדושתו, צריך להשפיע על כל השבוע. האדם נדרש לכלכל את מעשיו בתבונה, בבית ובחוץ, ולפעול בקדושה באיזון הנכון. לעבוד ולא לטבוע בעבודה, ליצור ולבנות עולם חומרי ובד בבד להעניק לו משמעות רוחנית, ליהנות מפרי ידיו ומהשפע שנתברך בו בלי להיות עבד להנאותיו.
קדושה וברכה, שביתה ועשייה – הכול במידה הנכונה.