"וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ... וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו (בראשית כד, טז-כ).
רבקה מפגינה זריזות יוצאת מן הכלל עוד לפני שהעבד פונה אליה. הפסוק מתאר את רצף פעולותיה: "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל" – אין רגע של בטלה, אין איבוד זמן. וכשהעבד מבקש ממנה מים הופכת הזריזות לריצה מסחררת: "וַתְּמַהֵר... וַתְּמַהֵר... וַתָּרָץ". אין ספק שיש כאן ביטוי לצדקותה של רבקה, לחריצותה, לזריזותה – מהמידות החשובות שכל אדם צריך להשתדל לאמץ לעצמו.
אך מעבר לצדקותה של רבקה יש כאן רובד נוסף.
בסיפור שליחותו של עבד אברהם נראה שכל העולם רץ. הכול קורה מהר. עבד אברהם רץ לקראת רבקה – "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ", ורבקה רצה וממהרת להשקות אותו ואת גמליו. גם לאחר המפגש המיוחד רבקה ממשיכה לרוץ – "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (פס' כח), ואפילו לבן רץ – "וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ" (פס' כט).
מה פשר המהירות? הלוא על אף שהזריזות טובה וחשובה, אין חובה להשתגע. בחיים נורמליים מותר בהחלט לפעול ברוגע ואפילו לקיים את המצוות בנחת!
ואולם השידוך בין יצחק לרבקה איננו סיפור אהבה רגיל – כי אם יצירה מופתית של המשך השושלת של עם ישראל. המהירות שבה הכול קורה מעידה כי אין מדובר בסיפור אנושי אלא בתהליך אלוקי, ועל כן כולם רצים. רבקה רצה, אליעזר רץ, וגם לבן רץ מטעמיו הוא – כי אין זמן. צריך להתקדם בתהליך החשוב של הקמת עם ישראל.
ואף שמשפחתה של רבקה מביעה את משאלתה לעכב מעט את התהליך, "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ" (פס' נה), כשרבקה נשאלת לדעתה היא פוסקת בלי כל היסוס: "אֵלֵךְ" (פס' נח) – והולכת מייד.
הכול מתרחש במהירות שיא – כי זה תהליך אלוקי.
אכן בכוחה של מידת הזריזות להשרות את השכינה במעשה האנושי, והזריז בקיום המצוות הופך את מעשיו לתהליך אלוקי.