יעקב אבינו חי במצרים שנים רבות עם כל משפחתו. בהגיע שעתו למות מגיע יוסף בנו לבקרו עם שני בניו, ודו שיח מעניין מתקיים ביניהם:
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם" (בראשית מח, ח-ט).
מה פירוש המילה "בָּזֶה" בדבריו של יוסף? על פי רוב המפרשים פירושה "במקום הזה" – בארץ מצרים. נבאר את הפסוקים לאור הבנה זו.
בני יוסף לבושים כמצרים ונראים כמצרים, ולא ניכר בהם כלל כי יהודים הם. כשיעקב רואה אותם השכינה מסתלקת ממנו (על פי רש"י), והוא תמהַּ – "מִי אֵלֶּה"? האומנם אלה הם נכדיי?
ויוסף עונה על תמיהתו של אביו: אכן, אלה הם בניי, אלה הם נכדיך. זוהי המתנה הגדולה שניתנה לי מאת ה' במקום הזה, במצרַים, כשהייתי רחוק מכל המשפחה. במקום הזה גדלו ילדיי, בקרב חבריהם המצרים, האומנם אפשר לצפות מהם במציאות כזו כי לא יושפעו מתרבות מצרַים ולא יתלבשו ככל חבריהם?
תשובתו של יוסף מבהירה ליעקב אבינו את תפקידו החשוב כל כך כסבם של בנים אלו. הוא מתחזק ומבקש מייד מיוסף: "קָחֶם נָא אֵלַי"! הבא אותם אליי כדי שאלמדם את מסורת האבות ואחבר אותם לערכים הנצחיים של ישראל – ואז אוכל לברכם.