בני ישראל יוצאים ממצרים בדרכם אל החופש, ולפתע הם מגלים כי הצבא המצרי רודף אחריהם. אחוזי חרדה הם צועקים אל ה' ומאשימים את משה רבנו: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד, יא)?! משה רבנו מבקש להרגיעם:
"אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'... ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שם פס' יג-יד).
תגובת ה' מופיעה מייד בפסוק הבא (טו):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
הקב"ה מביע לכאורה אי הסכמה לדברי משה. משה רבנו קורא לעם לשבת ולהחריש, לתת לה' להילחם לבדו במצרים ולהמתין בסבלנות לגאולה המובטחת, אך הקב"ה מעמידו על טעותו: לא זו הדרך! תפילותיך, משה, אינן מספיקות – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"! הגאולה תובעת שיתוף פעולה מצידם של בני ישראל, ועל כן הם נדרשים לפעול, לנסוע, להתקדם – ולא להישאר נטועים במקומם כמומיות המצפות לישועה.
כמובן שהתמונה השלמה מורכבת מדברי ה' ומדברי משה גם יחד, ושניהם אמת לאמיתה. עלינו להתאמץ ולפעול בכוחות עצמנו למען גאולתנו, ועם זאת לדעת בכל רגע ורגע כי ה' אלוקינו הוא הנלחם לנו והוא גואלנו ומושיענו.