פרשת יתרו היא נקודת השיא של כל התורה כולה, פרשה שבה מתגלה ה' אל עמו ומעניק להם את עשרת הדיברות.
ה' קורא למשה לעלות אל ראש ההר ומורה לו:
"רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב" (שמות יט, כא).
משה רבנו חושב כי אין צורך להעיד שנית בעם, שהרי כבר התרה בהם, אבל ה' חוזר ודורש:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד" (שם, כד).
משה מקיים את דבר ה' - כמפורש בסוף הפרק, בפסוק הסמוך לתחילת עשרת הדיברות:
"וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שם, כה).
דרישת ה' שמשה ירד אל העם ויבוא אליו מודגשת לאורך כל הפרק, ונראה שהיא עומדת במרכז הפרשה. בתחילה אומר ה' אל משה "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם" (פס' י), ומשה מבצע – "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם" (פס' יד), וביום השלישי, כשעם ישראל כבר מוכן לקבלת התורה, מביא אותם משה אל ההר – "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה" (פס' יז).
מעמד הר סיני עטוף בירידה של משה אל העם, אך בהמשך מתבקש משה לעלות אל ההר ולשהות בו ארבעים יום וארבעים לילה. ומה קורה בזמן ההמתנה? בני ישראל חוטאים בחטא העגל - ומשה נדרש שוב לרדת אל העם, ירידה כואבת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז).
בפרשה זו טמונה קריאה נוקבת: מקומו של המנהיג אינו שם למעלה על יד האלוקים אלא קרוב לעם. המנהיג צריך לרדת אל העם, לאהוב אותו ולקרבו - ולא לעזוב אותו לרגע.
זהו שיעור חשוב לרבנים, למורים ולמנהיגי העם בכל הדורות: רדו אל העם, הבינו לליבו, הראו לו את אהבתכם הכנה – וכך תוכלו להעלות אותו אל ה' יתברך.