"כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב, ד).
הפסוק עוסק באדם שבהמותיו (="בְּעִירוֹ") הלכו לרעות בשדה של חברו והזיקו, וקובע כי בעל הבהמות חייב לשלם את שווי הנזק שגרמו בהמותיו. אותו הדין מופיע גם בפסוק הבא, הדן בנזקי אש:
"כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".
כלומר, אדם שהדליק אש בביתו והאש התפשטה לשדה חברו חייב לשלם את הנזק שנגרם כתוצאה מהאש.
מעניין לשים לב להקבלה הלשונית בין שני הפסוקים, שבשניהם התורה משיתה את מלוא האחריות על הבעלים:
בעל הבהמות שבסך הכול אִפשר לבהמתו לרעות בשדה אחר נחשב כאילו שילח את הבהמה בידיו להזיק לרעהו – "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ", ומדליק האש שפשתה והזיקה נחשב כאילו הבעיר בעצמו את שדה חברו – "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה". בשני הדינים, הן בנזקי הבהמה הן בנזקי האש, נעשה שימוש בפועל "לבער", שפירושו לכלות.
הביטויים הקשים הללו מעידים על הערך הגדול שהקב"ה מייחס לאדם. כביכול אומר הקב"ה לאדם: אתה הוא האחראי הבלעדי על רכושך ועל מעשיך – שלא יזיקו. אם לא שמרת כראוי על בהמותיך או שלא נשמרת כראוי באש שהדלקת – דינך כדין אדם שהזיק בעצמו ממש, כאדם שרצה לבער את מה ששייך לחברו.
אף שהאדם לא עשה כלום ישירות, התורה איננה דנה אותו כרשלן אלא כעושה מעשה. מכאן אנו למדים שאפילו הימנעות מפעולה שיש בכוחה למנוע נזק נחשבת מעשה חמור. בדיני נזיקין לא נדרשת הוכחת כוונה כדי לחייב את המזיק; התשלום הוא תוצר של הקביעה שהאדם אחראי לא רק על מעשיו אלא גם על מה שנמנע מלעשות.