שתי מצוות משלימות זו את זו בפרשתנו:
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) – המצווה למנות מלך. חכמינו דרשו מן הפסוק שיש לנהוג במלך ביראה ובכבוד.
"וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, יז) – האיסור החל על המלך להרבות לו כסף וזהב, ולימדונו חכמים שאסור למלך להוסיף דבר מעבר לצורכי ממלכתו.
וכך כתב הרמב"ם על שתי המצוות הללו:
על החובה לכבד את המלך –
"כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים – שתהא אימתו עליך" (הלכות מלכים ב, א).
ועל הציווי על המלך שלא להרבות עושר יתר על צרכיו –
"ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו. וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו, שנאמר ולא ירבה לו, ואם הרבה לוקה" (הלכות מלכים ג, ד).
נראה ששני הציוויים הללו – החובה לכבד את המלך והאיסור החל על המלך לדאוג לעושרו האישי – קשורים זה בזה, שכן היכולת לכבד את המלכות קיימת בעיקר כאשר ידוע לכול שאין המלכות דואגת לעצמה אלא לכלל הציבור.
ואכן הרמב"ם חיבר בין שתי המצוות:
"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר ולבי חלל בקרבי. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו. ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו'. לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם. ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'" (הלכות מלכים ב, ו).
דיני המלך הם הדינים הראויים לכל הנהגה ציבורית: הכבוד למנהיג מותנה בהבנה שהוא אכן פועל לטובת הכלל.