בפרשתנו אנו קוראים (יב, כח): "שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנוכי מצווך, למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ד' א-לוהיך". ואילו בפרשת ואתחנן ביטוי זה מופיע בסדר הפוך (לעיל ו,יח): "ועשית הישר והטוב בעיני ד' למען ייטב לך".
האם ישנו הבדל משמעות בין שני הביטויים – "הטוב והישר" לעומת "הישר והטוב".

כדי להבין את הסבר הדברים נקדים הקדמה קצרה. נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בפירוש "הטוב והישר" (ספרי, יב, כח): רבי עקיבא סבר: הטוב – בעיני שמים, והישר – בעיני אדם. ורבי ישמעאל סבר להיפך: הישר – בעיני שמים, הטוב – בעיני אדם. רש"י בפרשתנו (יב, כח) העתיק את שיטת רבי עקיבא, והסביר בעל ה'תורה תמימה' שבכל מקום הלכה כרבי עקיבא.

מסביר הנצי"ב בהעמק דבר את השינוי והיפוך הביטוי: בפרשת ואתחנן ההדגשה היא על עניינים של בין אדם לחברו, ולכן צריך להיות קודם כל "ישר" בעיני אדם, וזה כולל גם לעשות דברים שהם לפנים משורת הדין, ועל ידי כך זה יהיה "טוב" גם בעיני ה'. לעומת זאת בפרשתנו נושא הפרשייה הוא קורבנות וקודשי שמים, ולכן הקדים תחילה "הטוב", כי 'הטוב בעיני ה' שלא תגרמו צערן של בני אדם, וזהו "הישר" בעיני אדם'.

וצריכים אנו לדקדק ולהבין: מדוע התורה צריכה לצוות עלינו שנעשה גם את הטוב בעיני ה' וגם את הישר בעיני אדם – וכי יש סתירה בין טוב בעיני ה' לישר בעיני אדם? וכי יכול להיות משהו שיהיה טוב בעיני ה' ולא יהיה ישר בעיני אדם?
נראה לענ"ד שאפשר להבין זאת בשתי בחינות:
א) דבר שהוא "טוב" בעיני ה' מוכרח הוא שיהיה ישר גם בעיני אדם, והוא וודאי כזה גם אם בני האדם אינם רואים זאת כך. כך כותב המלבי"ם (כאן): "טוב שייך יותר על מצוות שבין אדם למקום, שאינו עושה אותן מפני יושר לבבו רק מפני שכן ציוותה החכמה העליונה. וידוע שטוב ורע הם בחכמה... ואי אפשר שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע, רק על פי החכמה ותורת ה'". האדם צריך להתאמץ ולהבין את ההיגיון האלוקי כך שיתיישב על לב בן אנוש.
ב) כאשר האדם עושה את הטוב בעיני ה' הוא צריך להיזהר שמעשיו והתנהגותו לא יבואו על חשבון היושר בין בני האדם. כלומר, פעמים שאדם משקיע מאמץ רב בעבודת ה' שלו, והוא מרוכז כל כולו בהתקדמותו הרוחנית ובקיום מצוות הבורא, ובתוך כך הוא יכול בלי משים להתעלם או לפגוע בבני אדם אחרים. לכן התורה מדגישה לנו להשגיח שגם "הטוב" בעיני שמים לא יפגע ב"הישר" בעיני אדם, ורבי עקיבא לשיטתו, שהרי הוא אשר יסד את היסוד החשוב: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".

מאידך, מן הציווי של "ועשית הישר והטוב" אנו למדים גם את הצד השני. יתכן ומעשים מסויימים נראים טובים בעיני אדם אך הם אינם טובים ואינם ישרים בעיני ה'. אדם עושה מעשה והוא אינו יכול לדעת אם מעשה זה הוא טוב מוחלט, הוא יכול רק להעריך בשכלו שמעשה זה הוא 'ישר'. "דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם 'ישר', מה שנראה ישר לעיניים בשעתו, אבל לא בשם 'טוב', יען כי לתכלית שם טוב דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיו, מה שאי אפשר לאדם קצר עין לראות, ולכן אי אפשר לומר 'הטוב בעיני אדם' כי אם בעיני ד' הרואה לתכלית וקץ" (תורה תמימה כאן).
דוגמא לדבר מצאנו בחטא המעפילים. המעפילים רצו לתקן את חטא המרגלים ולקום ולעלות אל ארץ ישראל, שהרי ה' רוצה שישראל ייכנסו אל הארץ, ובוודאי זהו מעשה טוב – אך באמת בעיני ה' לא טוב היה המעשה, ועל כן נחשב להם כחטא, ונהרגו כולם. מסירות נפש היא עניין גדול, אך צריכים אנו להיות בטוחים שהדבר עבורו אנו מוסרים את הנפש הוא טוב גם בעיני ה', וכי זהו רצונו מאיתנו בעת הזאת.