בפרשתנו נאמר (כו, יז-יח): "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה".

הפרשנים ביארו בכמה וכמה אופנים את המילים "האמרת" ו"האמירך".

המלבי"ם בדבריו הזכיר שני פירושים: א) לשון הגדלה והרמה. ב) לשון הפרשה והבדלה (בשם רש"י). המלבי"ם עצמו ביאר שהוא לשון קידושין (דוגמת 'מאמר' בלשון משנה, שהוא מעשה הקידושין אותו עושה היבם ביבמה לפני שבא עליה), כלומר חיבור מיוחד בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.

ונשאלת השאלה מדוע יש צורך לחזק את הברית בין הקב"ה וישראל? הרי כבר נכרתה ברית בין עם ישראל לבין הקב"ה לפני מעמד הר סיני, ברית בה הפך עם ישראל להיות לעם סגולה מכל העמים, וקיבל עליו עול מלכות שמים? מה ראה הקב"ה לשוב ולחזק את הברית לפני הכניסה לארץ?

על שאלה זו עונה המלבי"ם שלש תשובות:

א)      משה רבנו עומד למות לפני הכניסה לארץ, ולא יהיה עוד נביא לישראל בדרגתו של משה רבנו, ולכן צריך לחזק את הברית עוד בחייו של משה.

ב)      הברית בסיני היתה מיועדת לחיים במדבר בהם היתה הנהגה ניסית, אך עתה יש צורך לכרות ברית לפני הכניסה לארץ בה ההנהגה תהיה ארצית וטבעית.

ג)       הדורות הבאים יכולים היו לטעון שהברית שכרת הקב"ה עם ישראל בסיני מחייבת רק את מי שיצא משעבוד מצרים בניסים ונפלאות גדולים, וניצל מחיי שעבוד ויצא אל המדבר, שם מוכרח היה לשמוע בקול ה' כדי להתקיים, אבל אנחנו – שאנו חיים בארץ שלנו ויודעים כיצד העולם החופשי מתנהל – אין אנו מחוייבים לאותה הברית. משום כך כורת הקב"ה ברית חדשה עם ישראל שיקבלו עליהם את התורה והמצוות בלי קולות וברקים.

אם נצרף את כל ההסברים האלה נבין מדוע עם ישראל זקוק בעיתוי זה לשוב ולהתחזק בברית, וכך יבין את תפקידו ומהותו בעולם, ויפעל על פי כל זה בכניסתו לארץ.

אמנם, אם נעיין היטב בטעמים שהסביר המלבי"ם, נוכל לעמוד על הגדרה חשובה שיש בה מן החידוש: תקופת המדבר היתה עבור עם ישראל תקופה של כפייה על קבלת עול מלכות שמים, עד שכביכול לא היתה להם ברירה אלא להכניע עצמם ולקבל את מלכות ה'. בסיטואציה שהיתה לעם ישראל במדבר נאספו כמה גורמים חזקים, שצירופם יחד, כביכול, הכריח את עם ישראל להאמין ולעבוד את ה', ולא יכלו להתחמק ולסרב לזה, ולא היתה להם בחירה חופשית אמיתית:

1)      כאשר יש מנהיג מיוחד כמשה רבנו, שמעלתו הרוחנית היא ברמה הגבוהה ביותר האפשרית לבן‑אנוש, ומדבר פנים בפנים עם הקב"ה בכל עת שירצה – אי אפשר שלא להישמע לו.

2)      כאשר כל ההתנהלות החומרית היא ניסית, ומתרחשים ניסים דבר יום ביומו, כגון: אכילת מן, בארה של מרים, הבגדים לא בלו, ועוד – אי אפשר שלא לחיות ברמה רוחנית גבוהה.

3)      אותו הדור היה מחוייב בגלל עניין 'הכרת הטוב' – "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אותם אלה שסבלו תחת יד מצרים וזכו לצאת משם בכוח גדול וביד חזקה ובזרוע נטויה, וראו את אויביהם מתים לפניהם בדרך נס – כיצד יוכלו להמרות את פיו של מי שעשה להם את כל הניסים והחסדים האלה?

עכשיו, לפני הכניסה לארץ ישראל, הגיע עם ישראל למצב חדש, בו כל הגורמים שהזכרנו שוב אינם קיימים: דור זה אינו הדור שיצא ממצרים, משה רבנו לא ייכנס עמם לארץ, ובארץ ישראל לא תהיה הנהגה של ניסים אלא הנהגה טבעית.

הקב"ה הביא את עם ישראל למצב בו הם יכולים לבחור בו מרצונם החופשי, ואינם 'מוכרחים' לעשות זאת. עכשיו הבחירה בעבודת ה' הפכה להיות אמיתית יותר. משום כך יש צורך עתה לשוב ולחדש את הברית, כדי לתת לעם ישראל חיזוק תודעתי וסגולי, ועל ידי כך יבינו טוב יותר את תפקידו של עם ישראל ואת עניינה של מלכות ה' בעולם.

כך הדבר הוא גם בעניין חינוך ילדים – הבחירה בטוב צריכה להיות חופשית וללא כפייה.

מיוחד הוא האדם מכל בעלי החיים בכוח הבחירה שלו, והאדם מעדיף להרגיש שהוא חופשי לבחור ואינו מוכרח לעשות כרצונם של אחרים.

הורה המחנך את בנו צריך להימנע ככל שניתן מדרך של כפייה, במיוחד בעניינים דתיים, משום שטבעו של אדם להתנגד לכפייה ונפשו שואפת לחירות. ילד שעושה דברים מתוך כפייה עתיד למרוד ולסרב לעשותם כשיגדל, משום שבכך הוא מוכיח לעצמו ולזולתו שיש לו בחירה חופשית, ואין הוא עושה דברים רק כי הוא חייב. לעומת זאת, אם ניתנת לילד האפשרות לבחור ולעשות את הטוב מרצונו החופשי, הוא יעשה זאת גם בעתיד, משום שזהו רצונו שלו ולא רצון של מישהו אחר.

לדוגמא: אם הילד מתפלל כי הכריחו אותו לעשות זאת, בעתיד קיים החשש שהוא לא יתפלל – לא משום שהוא כופר בתפילה, אלא משום שבאי-תפילתו הוא מוכיח את חירותו. אולם אם ההורים נותנים לילד לבחור אם להתפלל או לא, שוב אין הוא צריך למרוד ולא להתפלל כדי להוכיח משהו למישהו.

כמובן, עניין חינוך ילדים הוא נושא מורכב, וחינוך למצוות הוא עניין עדין ורגיש במיוחד, ובוודאי אי אפשר לקבוע מסמרות והנחיות קבועות בזה, ועם כל ילד יש לנהוג על פי אופיו ויכולותיו; אך עם כל זאת יש לתת את הדעת על עניין הבחירה החופשית, ולשאוף להגיע לכך, משום שפירותיו מתוקים עד מאוד.