בדבריו לעם ישראל בתחילת הפרשה מזכיר משה רבנו את חטא המרגלים, שבעטיו לא זכה כל אותו הדור להיכנס לארץ. לאחר תיאור החטא ועונשו מוסיף משה רבנו:

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א, לז).

לכאורה כניסתו של משה רבנו לארץ נשללה משום שהיכה את הסלע במקום לדבר אליו, ואין כל קשר בין חטאו לבין חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה. ואף על פי כן הפסוק קושר פעמיים את עונשו לעונשם של המרגלים: (א) "בִּגְלַלְכֶם" – ולא בגלל חטאו של משה; (ב) "גַּם אַתָּה" – לא רק החוטאים לא ייכנסו לארץ, גם משה לא ייכנס.

התורה מגלה לנו כאן כי חטא מי מריבה לא היה העילה האמיתית למניעת כניסתו של משה רבנו לארץ. הלוא ברור שהייתה שם אי הבנה וכי משה רבנו לא ביקש למרוד בה' יתברך, וודאי שה' הרחום והחנון היה יכול לסלוח למשה עבדו, שהתורה מעידה עליו כי "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז).

אין זאת אלא שחטאו הקטן של משה רבנו היה רק תירוץ למניעת כניסתו לארץ. ומה הייתה אפוא הסיבה האמיתית? "בִּגְלַלְכֶם".

משה רבנו אינו יכול להיכנס לארץ בגלל שבני ישראל אינם נכנסים, כי המנהיג קשור לעמו בעבותות של אהבה. אם הם אינם נכנסים – "גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם".

לא בגלל התנהגותו של משה נגזרה עליו הגזירה. המפרשים עמלים לחפש היכן מסתתרת נקודת המהות של חטאו, שכן היה זה חטא פעוט הניתן לזיהוי רק במיקרוסקופ. הסיבה האמיתית למניעת כניסתו לארץ, המתגלה כאן, הייתה חטאם של ישראל. משה רבנו ליווה את בני ישראל בחייהם ובמותם, וגורלו נקשר בגורלם. אם הם חטאו ונגזר עליהם כי לא ייכנסו לארץ – לא ייכנס גם הוא, בגללם.

פסוק זה מלמדנו על החיבור הפנימי העמוק בין העם למנהיגו.