החקלאי היהודי חייב להפריש חלק מתבואתו לעניים, לכוהנים וללוויים.

בפרשתנו מופיע הציווי לתת עשירית מן התבואה ללוי. התורה מסבירה את טעמו של מעשר זה:

"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".

"כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח, כא, כד).

המעשר הניתן ללוויים הוא מעין תשלום תמורת עבודתם בבית המקדש. עם ישראל מצוּוה לדאוג לאנשי הרוח שלומדים תורה בלי הרף ומנחילים את תורתם לרבים, ואנשי הרוח נתבעים מצידם להקדיש את כל מרצם לטובת הציבור. הם מוותרים על פיתוח כלכלי מזהיר ואין להם נחלה בארץ ישראל.

מצוות המעשרות מאירה את התלות בין העולם הרוחני לעולם המעשה. המחשבה הרווחת היא שפיתוח הכלכלה הוא תנאי להתפתחות הרוחנית, אך מצווה זו ממחישה עד כמה הם קשורים זה בזה: אף שהפרשת המעשר תלויה בקיומה של עבודה חקלאית, כל עוד לא הופרש המעשר ללוי אסור לחקלאי לצרוך את התבואה. הפרשת המעשר היא המתירה את התבואה לשימוש.

היום תוקפן של מצוות אלו הוא מדברי חכמים,[1] שכן התנאי לקיומן מן התורה הוא שיבת כלל עם ישראל לארצו וחזרת הלוויים לעבודת בית המקדש – עבודה המצדיקה את הפרשת המעשר החשובה כל כך.

קיום המצווה בימינו מזכיר ומחזק את החובה ואת הזכות לדאוג לרווחתם של האנשים המתמסרים להעצמת חיי הרוח בקרב העם.