בס"ד

פרשת מקץ

מלכות יוסף בראי עבודת המידות

יוסף יוצא מן הבור ובן רגע הופך להיות שליט על מצרים, וזוכה לכבוד מלכים מופלא. חז"ל מסבירים במדרש ששכרו הרב של יוסף הגיע לו על כך שהצליח להתגבר על פיתוייה של אשת פוטיפר:
"אמר רבי שמעון בן גמליאל: יוסף משלו נתנו לו: פיו שלא נשק בעבירה – "ועל פיך יישק כל עמי"; גופו שלא נגע בעבירה – "וילבש אותו בגדי שש"; צווארו שלא הרכין לעבירה – "וישם רביד הזהב על צוארו"; ידיו שלא משמשו בעבירה – "ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף"; רגליו שלא פסעו בעבירה ייתון וירכבון על קרוכין – "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו"". (בראשית רבה פ"צ, ג).
נראה שיש כאן מידה כנגד מידה, ובזכות שהתגבר על יצרו זכה לשכר ממשי בעולם הזה, אולם צריך להבין מה הקשר בין הדברים, מדוע התגברות על תאוַת אשת איש מביאה לשכר של כבוד מלכים?

מסביר ה'שפת אמת' כי מי שמולך על תאוותיו ושולט בהם, כלומר מולך על טבעו האנושי, הוא אכן ראוי ומתאים למלוך, ולכן זהו השכר המתאים ביותר ליוסף: "כי כאשר האדם מכניע את עצמו כראוי לד' יתברך, ממילא נכנע הטבע וכל הבריאה אליו, כי כיון שהוא נכנע נמצא כי ע"י הכנעת הכל אליו נכנעים לד' יתברך, וזה תשוקת כל הנבראים והטבע גם כן" (מקץ, שנת תרלב, ד"ה יוסף משלו נתן לו).

רעיון זה כבר מופיע בדברי ריה"ל בתיאורו את החסיד (כוזרי מאמר ג פסקה ב ואילך): "החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר". והוא האיש הראוי לשלוט, כי אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאווים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם וסיפק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה, ומשתה במשורה, ורחיצה וכל השייך לה, כפי הצורך. וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים, השואפים להגלות שלטונו, לאחר שסיפקם ונתן להם חלקם בנצחנות, עד כמה שזו נחוצה לויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים. ואף לחושים הוא נותן חלקם במידה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו. שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו רק לשם צורך הכרחי ורק מתוך בחירה במועיל, כך יעשה לשמיעה ולראיה (שהחוש המשותף נמשך אחריהן). וכן יעשה לדמיון, לסברה, למחשבה ולזיכרון, ולבסוף לכוח הרצון, המשתמש בכל אלה, בשעה שהוא עצמו נמצא ברשות הבחירה השכלית ומשרת אותה".

יוסף הצדיק והחסיד שמתאר ריה"ל מלאים ביראת שמים פנימית המאפשרת להם לנהוג כך. בהקשר לכך ידוע שחנוכה הוא הזמן בו אנו מציינים את נצחון תורה שבע"פ על חכמת יוון, וההבדל המהותי ביניהן הוא שחכמת יוון היא חכמה אנושית, ואילו התורה שבע"פ יסודה בהר סיני, כלומר היא תורה מן השמים, ולכן תנאי הכרחי בלימודה הוא חיבור לקב"ה ויראת שמים. כפי שאומר רבה בר רב הונא (שבת לא ע"א-ע"ב): "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל? (=איך ייכנס?)" (וכבר הארכנו בזה במקום אחר).

לכן מסביר ה'שפת אמת' (מקץ, שנת תרלא, ד"ה שמעתי) שמצוה להניח את החנוכיה על פתח ביתו מבחוץ בבחינת המפתחות החיצוניות: "והוא השמירה גם בענייני עולם הזה, שע"י יראת שמים נשמר נקודה הפנימיות שלא יתמשך אהבה ורצון לענייני עולם הזה".

שבת שלום וחנוכה שמח

         נחום בוצ'קו

יוצא ע"י ישיבת היכל אליהו – כוכב יעקב

ד.נ בנימין 90622 02-9972023