בס"ד

פרשת שמות

המנוע לצמיחת הגאולה

בפרשתנו הקב"ה מְמנה את משה רבנו להיות השליח שיוציא את עם ישראל ממצרים. שואל משה את הקב"ה: "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם"? עונה לו הקב"ה: "אהיה אשר אהיה. כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (ג, יג-יד). ולכאורה תשובתו של הקב"ה אינה מובנת – תחילה אומר שהשם הוא "אהיה אשר אהיה", אך מייד לאחר מכן מציע למשה לומר רק "אהיה שלחני אליכם". מה פשר שינוי זה?

אומרת הגמרא (ברכות ט ע"ב): "אהיה אשר אהיה. אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל, אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבש"ע, דיה לצרה בשעתה (רש"י: "דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבוא עליהם, למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה"). אמר לו הקב"ה: לך אמור להם, אהיה שלחני אליכם". כלומר, בתחילה התייחס הקב"ה בדבריו גם לשעבוד העתיד לבוא על עם ישראל, אך לאחר טענת משה "דיה לצרה בשעתה" הודה לו הקב"ה ושינה את דבריו, והתייחס בהם רק לשעבוד מצרים הנוכחי.

אנו לומדים מכאן שני יסודות חשובים: ראשית, כמובן, המסר העיקרי של דברי הקב"ה – בכל הצרות והגלויות שעוברות על עם ישראל, גם במצבים הכי קשים, הקב"ה נמצא עם עמו, בבחינת "עמו אנוכי בצרה", ודואג לגואלו ולהוציאו מעבדות לחירות. שנית, זרעי כל הגאולות העתידיות כבר טמונים בגאולת מצרים על ידי משה רבנו. המטרה הסופית היא תיקון העולם על ידי העם הנבחר, ומשה מתחיל כאן את שליחותו אך זו תסתיים רק לעתיד לבוא, בגאולה השלימה.

וכך כותב הראי"ה קוק בעין איה (שם, קיז): "עיקר השליחות ודאי לא תיגמר כי אם עד סוף כל הגלויות, שאז תיגמר התכלית הנשגבה שהיא תעודתן של ישראל... אבל בעת היותם ראויים להיות נגאלים, יש בכוחה של תורה לפעול עליהם פעולה של גאולה, כאילו היתה להם גאולה זו נצחית, ולא יחלש כוח הגאולה כלל לשעתה מפני שעתידות עוד גליות להיות,  אע"פ שבאמת כל העניינים הם קשורים זה בזה, וכבר בהיותם בארץ הקודש היתה התורה מכינה בעדם מעמד בטוח לעולמים, גם במעמקי הגלות".

אם אנו רוצים להידמות לפועלו של משה רבנו ולהיות שותפים לגאולתן של ישראל, נוכל לעשות זאת ע"י מעשים 'פשוטים'. כך אומרת הגמרא (ברכות ח ע"א): "אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבניי מבין אומות העולם".
אין ספק שהגמרא למדה את שלושת הדברים האלה מדמותו של גואלם של ישראל. משה רבנו עצמו מהווה מופת ודוגמא לכל שלושת הדברים האלה: הוא עוסק בתורה - תורת משה; הוא עוסק בגמילות חסדים - כפי שמספר עליו המדרש איך היה רועה את צאנו ברגישות מופלאה, ובזכות כך נבחר להיות הרועה הנאמן של עם ישראל; הוא בוודאי גם התפלל עם הציבור, שהרי כל ימיו התפלל עבור עם ישראל, ואף היה מוכן שיימחה שמו מן התורה ובלבד שהקב"ה יסלח לעם ישראל על חטאם.

המהר"ל ('נתיבות עולם', נתיב גמ"ח פרק א) מסביר שהיציאה מהגלות תהיה ע"י שנתרומם מן המצב הנחות בו אנו נמצאים, וע"י שלושה דברים אלה עם ישראל מוציא עצמו מן הגלות:
על ידי גמילות חסדים ולימוד תורה האדם הפרטי מתרומם ומתעלה: גמילות חסדים מרוממת את האדם משום שבכך הוא יוצא מהאנוכיות שלו ודואג לאחרים, וכמו שנאמר (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי". לימוד התורה מרומם את האדם ומקנה לו מעלות רבות, והתורה מיישרת ומחזירה את האדם לסדר המתאים למציאות.
כמו כן תפילה במניין היא בעצם גאולה בזעיר אנפין: "כאשר יש קבוץ ישראל אל השם יתברך כאשר הציבור מתפללים דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם פזורים בין האומות והוא נחשב פדיון מבין האומות... שהם יוצאים מרשות האומות אל השם".

זכינו לחיות בדור הגאולה; נתפלל לראות את הופעתה היותר גדולה, ובמקביל נפעל בעצמנו ביתר שאת בלימוד תורה, גמילות חסדים ותפילה, ובשאר עיסוקים למען הציבור והכלל.

שבת שלום
     נחום בוצ'קו