בס"ד

הימים שבין פסח לשבועות*

אומרת הגמרא (שבת קיח ע"ב): "אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? (=היתכן?), והא אמר מר: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף! עונה הגמרא: כי קאמרינן בפסוקי דזמרא (=כוונת רבי יוסי לשני מזמורי תהלים בפסוקי דזמרא הפותחים במילה "הללו". ע"פ רש"י שם)".

ובסברה קשה מאוד להבין: מה פגם יש באמירת הלל בכל יום?

מסביר הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חכמה' (ריש פרשת בחוקותי): "האומר הלל הגדול בכל יום – שמורה שראוי להודות רק להנך פעולות של דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן – הרי זה מחרף ומגדף. אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, מובטח שהוא בן העולם הבא".

משמע שישנם שני סוגי הלל: הלל על אירועים ניסיים חד-פעמיים, כמו קריעת ים סוף וכדומה, והלל על הנהגתו וגילויו של הקב"ה בדרכי הטבע הרגילות, כמו גדילתו של פרח וזריחת השמש. מי שרואה את התגלותו של הקב"ה רק בניסים חד פעמיים ולא בכל המערכת הטבעית הרגילה – הרי זה מחרף ומגדף את שם שמים!

הרבנות הראשית לישראל קבעה לומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים, משום שימים אלה מנציחים את אשר אירע לעם ישראל בארץ ישראל בימים ה' באייר תש"ח וכ"ח באייר תשכ"ז, אירועים אלה הם אירועים מכוננים ובלתי רגילים ששינו את המציאות באופן ניכר ויוצא דופן.

יום העצמאות מבטא את התקומה הגופנית של האומה הישראלית. לפני קום המדינה היה עם ישראל מפוזר ומפורד לקהילות ולפרטים שאינם מאוחדים ומאוגדים, ומקום המדינה חזרנו להיות אומה ריבונית בארצה. יום ירושלים מבטא את התקומה הרוחנית של האומה הישראלית. שחרור המקומות הקודשים, ירושלים והר הבית שבמרכזה, שהם הנשמה הפנימית של העם היושב בציון.

יום העצמאות ויום ירושלים חלים בימי ספירת העומר, בתקופה שבין פסח לעצרת, ימים שבמקורם הם ימי שמחה וכעין 'חול המועד ארוך'. ימי הספירה מחברים בין היציאה מעבדות לחירות לבין חג מתן תורה, והם ימי ההכנה לקבלת התורה ע"י קרבן העומר וספירת הימים.

אך להוותנו, דווקא בתקופה שמחה שכזו קרתה בעמנו המגפה הנוראה בה מתו 12000 זוגות תלמידי חכמים, ומשום כך תיקנו לנו רבותינו לנהוג מנהגי אבלות בתקופה זו (ונחלקו בזה המנהגים: הספרדים וחלק מקהילות אשכנז אבלים מפסח עד ל"ג בעומר, ואחרים אבלים מראש חודש אייר עד שבועות - נמצא שמשך כל התקופה ישנן קהילות הנוהגות בה מנהגי אבילות).

תלמידי רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה - כלומר היתה בהם איזו שהיא נגיעה של שנאת חינם, שכידוע בסיבתה גם נחרב בית המקדש השני. הראי"ה קוק (למהלך האידיאות, ה) מסביר, שבתקופת בית המקדש השני האדם הפרטי היה מתוקן אבל המציאות הקולקטיבית היתה מקולקלת.

בדורנו זה זכינו לתיקון גדול בנושא זה. מיום הקמת המדינה התאגדנו שוב כאומה אחת, וחיילי צה"ל מוסרים את נפשם להגנת העם כולו. זהו גילוי של אהבת חינם במעלה הגבוהה ביותר! אדם המוכן למסור את נפשו למען הכלל! אשרינו שזכינו לחיות בדור שכזה!!

לא בכדי חלים יום השואה, יום הזכרון לחללים, יום העצמאות ויום ירושלים בימי ספירת העומר. ימים אלה נקבעו כימים בעלי תוכן לאומי מאחד, ואין לך תקופה הראויה לתיקון עניין אחדות ישראל מאשר ימים אלה.

יהי רצון שנזכה להרבות באהבת חינם תוך התכללות בתוך האומה הישראלית!!

                                 נחום בוצ'קו

*חלק מהדברים שנאמרו לרגל הולדת בתי הלל