בס"ד                                
                                  פרשת ויקרא

                                          בלבד שיכוון לבו לשמים              

בפרשתנו אנו לומדים על סוגי הקרבנות השונים. אומרת המשנה האחרונה במנחות: נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח" – לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. כמו כן, אחת ההלכות החשובות בדיני קרבנות היא ענייני פיגול ומחשבת פסול, ללמדך שהקרבת קרבן עם כל דקדוקי ההלכות שבו אינה מספיקה – צריכה שתהיה יחד עם ההקרבה מחשבה נכונה וראויה. מעשה חיצוני ללא כוונה פנימית מתאימה עלול לאבד את ערכו.

את העיקרון הזה שלמדנו בקורבנות העתיקו חז"ל גם לעניין היחס בין הזמן המוקדש ללימוד תורה לעומת זה המוקדש לחיי המעשה. אומרת הגמרא (ברכות יז ע"א): מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. כלומר, יתכן שיהיה אדם שירבה בלימוד תורה אך לא יכוון בלימוד זה לשם שמים, ועניינו בלימודו הוא לקנטר ולהתגאות בלבד, אדם כזה, על אף שיהיה גדול ובקי בתורה, עדיף ממנו אדם שלמד מעט ויודע מעט, אך את המעט שלמד - למד לשם שמים (ועיין שם היטב ברש"י). כלומר, לא מספיק להיראות כלפי חוץ כתלמיד חכם ולהיות בקי, אלא צריך לכוון בלימוד לשם שמים וללמוד תורה לשמה. גם לימוד תורה זו עבודת ה', ואף בה צריכה שתהיה מחשבה טהורה מאחורי המעשה עצמו.

על אף שחז"ל לא אמרו זאת, הפוסקים לימדו אותנו שעיקרון זה שייך גם בעבודת התפילה. כתב הטור (אורח חיים סימן א): ויפיל תחינתו לפני המקום, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה. וכמאמר הידוע 'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה', כלומר, גם אם תהיה הקפדה על המעשה החיצוני, על זמני התפילה המדוייקים ועל כל פרטי הלכותיה ודקדוקיה - אם התפילה תהיה ללא כוונה פנימית הרי היא כצפצוף הזרזיר.

אמנם בקורבנות מצאנו מעלה נוספת וגבוהה יותר. אומרת הגמרא (סוטה ה ע"ב): א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו (ולא שכר קרבן אחר), מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה" (זבחי – כל הזבחים במשמע), ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". כלומר, בכל מעשה שעושה האדם לשם שמים עדיין נמצאת שם גם נגיעה אישית ואינטרס עצמי. לפעמים הנגיעה האישית משבשת ומפריעה לנו להשיג את המטרה האמיתית אליה אנו מבקשים להגיע. לכן המקריב עולה או מנחה שכר אותו קרבן בלבד בידו, אבל מי שדעתו שפלה בעת הקרבת קרבנו, כלומר הוא הגיע למדרגת ביטול כלפי רבש"ע והניח בצד את כל האינטרסים שלו, וכולו מרוכז במעשה לשם שמיים בלבד – עליו מעלה הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, כי בזכות מחשבתו הטהורה התרחב המעשה שלו באופן אינסופי, כי גם חזונו וכוונותיו אינסופיים, שהרי הם כל-כולם למען שמו הגדול שהוא חי וקיים לעד.

למדנו אם כן שני יסודות מהקרבת הקרבנות: חשיבות הכוונה הנלווית אל המעשה, ועשיית הדבר בלא נגיעות ואינטרסים אישיים. מכאן אנו צריכים ללמוד עיקרון לכל המעשים אותם אנו עושים: נשתדל תמיד לעשות את הדברים בכוונה טהורה, ואף נשתדל לעשות את המעשה לטובת העניין עצמו, ולהפריד ממנו את האינטרסים האישיים שלנו שאינם עולים בקנה אחד עם המטרה. ואולי יש לומר יותר מכך: נהפוך את המטרה החיובית להיות האינטרס האמיתי שלנו!

שבת שלום

   נחום בוצ'קו

 יוצא ע"י ישיבת היכל אליהו – כוכב יעקב

ד.נ בנימין 90622 02-9972023