בס"ד

פרשת תזריע

בסוף פרשת שמיני נצטווינו על איסור מאכלות אסורות, בתחילת פרשת תזריע מוזכרת מצות מילה, ולאחר מכן כל עניין טומאת נגעים.

האם יש קשר בין שלשת העניינים הללו?

על מאכלות אסורות נאמר (ויקרא יא, מג): "אל תשקצו את נפשותיכם... ולא תטמאו בהם ונטמתם בם". מפסוק זה למד תנא דבי רבי ישמעאל: 'עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ונטמתם בם", אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם' (יומא לט ע"א). והסביר רש"י: 'מטמטמת. אוטמת וסותמת מכל חכמה'. משמע מדברי ר' ישמעאל שבהכנסת מאכלות אסורות לגופנו אנחנו הופכים להיות אטומים לחכמה האלוקית והקשר שלנו עם הקב"ה נסתם.

זהו אף עניינה של מצות מילה: 'שמכח מצות מילה נהיה יהודי מסוגל לקדושה' (נתיבות שלום, פרשת לך לך, מאמר ואתנה בריתי ביני ובינך), וכדברי רש"י עפ"י המדרש (בראשית יז, א): 'התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני'. והעמיק בעניין זה בעל השפת אמת (לך לך, תרנ"ב, ד"ה במדרש סוד ה'): 'כי ע"י המילה מתגלה קדושה פנימית שגנז הקב"ה באדם... המילה מגלה מה שמכסה הגוף ונגלה סוד ה''. משמע מכל זה שבזכות מצות המילה אנו נפתחים לשפע האלוקי, ומקדשים אף את החלקים הבהמיים ביותר שבאדם.

וכן מצאנו בעניין הנגעים. "נגע צרעת" מתרגם אונקלוס 'מכתש סגירו', כלומר מחלה של סגירות ומניעת כניסת אור ושפע. צרעת באה על האדם בעקבות חטאים מסויימים, כגון לשון הרע, גסות הרוח וחמדת ממון, והואיל והנגע הרוחני חזק כל כך הוא מתבטא אפילו בצד הגופני של האדם.

צריכים אנו לדעת ולהפנים כי הקב"ה מיטיב לברואיו בכל רגע ורגע, ומשפיע שפע של אור וקדושה על כל אחד ואחד ללא הפסקה, אלא שהאדם לעיתים אוטם את גופו ונפשו ומונע את עצמו מלקבל את השפע, כגון שאוכל מאכלות אסורות, מדבר דיבורים שאינם ראויים, וכדומה. משל למה הדבר דומה: לאדם היושב באמצע הצהריים בחדר עם וילונות עבים, כך שלמרות שהשמש מאירה את כל העולם בעוצמה רבה מכל מקום אורה אינו חודר אל תוך החדר מחמת הוילונות והמסכים. תפקיד האדם הוא להשתדל בכל יכולתו לפתוח לאט לאט את הוילון על מנת שיוכל לזכות ולהנות מאורה של השמש.

השבוע שמעתי שיעור בו דיבר הרב על כך שהקב"ה מדבר אל כל אדם, אך זרימת החיים הסוחפת כל-כך, העבודה, המשפחה, הלחץ החברתי, הטרדות היומיומיות, כל אלה גורמים לכך שהאדם כבר לא שומע את הקב"ה מדבר אליו. בגלל היסח הדעת והטרדות אנו לפעמים נאטמים לשפע האלוקי. מסיבה זו מופיעה בספרי המוסר הדרישה מן האדם להקדיש בכל יום כמה רגעים כדי להתבונן במעשינו, בפנימיותנו, לחדור לנשמתנו, כל זאת על מנת להקשיב לקול האלוקי הפנימי שבנו ולהשתחרר מכל מה שחוסם אותנו.