פרשתנו פותחת במצוות הביכורים, המצַווה אותנו להביא את ראשית כל פרי האדמה אל הכוהן בבית המקדש. אחרי שבעל השדה נותן לכוהן את פירות הביכורים הוא קורא לפניו "מקרא ביכורים" – ובו הוא מספר את קורותיו של עם ישראל מרגע הופעת אברהם ועד לחזרתו לארץ ונושא שבח והודיה לה' יתברך על כל הטוב.
לפני הטקס החגיגי, קודם נתינת הטנא לכוהן, ישנו חלק מקדים שבו מביא הביכורים אומר משפט קצרצר:
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג).
כמה משמעות נושאות מילים מעטות אלו! ראו, אומר מביא הביכורים, הקב"ה הבטיח להביאנו אל הארץ – והנה אני כאן, עדות חיה לקיום הבטחתו ולאמיתת תורתו! אך יש עוד נקודה חשובה המובעת בדבריו: "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". אני באתי – בעצמי, מיוזמתי, לא אתה הבאת אותי. ללמדנו שקיום הבטחתו של ה' כרוך ברצונו הטוב של עם ישראל.
זהו ההבדל בין שני חלקיו של טקס הביכורים. בחלקו המרכזי של הטקס אומר בעל הפירות "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (שם, ט), אך קודם לכן הוא מכריז "באתי"! – כדי להפנים כי כל הבטחות הברכה מאת ה' יתקיימו רק אם אנו נשתף פעולה.