שני פסוקים דנים בפרשה באיסור אונאה:
א. "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יא).
ב. "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם פס' יז).
חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו שעל אף שבשני הפסוקים השתמשה התורה באותה המילה, מדובר בשני איסורים שונים: אונאת ממון ואונאת דברים.
הפסוק הראשון עוסק בסוחרים המוכרים את סחורתם ("וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר"), והאיסור "אַל תּוֹנוּ" אוסר עליהם למכור סחורה במחיר העולה על ערכה האמיתי בשוק. למשל, אם שוויו של חפץ מסוים בשוק הוא 100 שקלים – אין למכרו לתייר שאינו מתמצא במחירים ב-140 שקל.
האיסור בפסוק השני, "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", אוסר על כל אדם לפגוע ברגשות זולתו, כגון להזכיר לגר את אבותיו ולבעל תשובה את מעשיו הקודמים, לקלל ולבזות את האחר או לדבר דיבורים שעשויים לצער את הזולת.
לפנינו אפוא שני איסורים חמורים ומהותיים – אך כל כך שונים זה מזה! מדוע בחרה התורה לתאר את שני האיסורים באותה המילה?
הרב שמשון רפאל הירש מסביר כי שורשם של שני החטאים אחד הוא: ניצול מעמדו העליון של אדם לפגיעה באדם אחר. המוכר את סחורתו לתייר במחיר מופקע מנצל את יתרונו על פני הקונה התמים שאינו יודע את ערכה האמיתי של הסחורה, והפוגע ברגשות הזולת מנצל את כוחו כדי להשפיל את חברו הנחות ממנו.
ואם כן סיומו של הפסוק השני – "וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" – מתייחס לשני האיסורים כאחד. רק מי שמבין שיש בעל בית לעולם ושאין דבר הנעלם ממנו, יבין שמעמדו הארעי איננו מקנה לו כל זכות לנצל את חברו, לא בעסקים ולא ביחסים בין אנושיים.
לא לַניצול! – זו היא הקריאה של פרשתנו.