"וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (במדבר יא, לד).
לכאורה נראה כי הקב"ה היכה את העם המתאווים כעונש על חטאם, אך השם שניתן למקום – "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה" – מעיד כי לאמיתו של דבר הייתה המכה תוצאה ישירה של התאווה. התאווה היא שהרגה את המתאווים.
תאוות העם לא נבעה מצורך אנושי באכילה ושתייה, תאווה שנרגעת בבואה על סיפוקה, אלא תאווה לשמה: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (שם פס' ד). הם חיו חיי תאווה, חיים שמטרתם לצרוך כמה שיותר, וראו במילוי התאווה את תכלית חייהם.
תאווה כזו הורגת את בעליה, כשם שהעישון הורג את המעשן וכשם שאכילה בלתי מרוסנת מקצרת את חיי האדם. כל מכור, יהא מושא התמכרותו אשר יהא, מזיק לעצמו במו ידיו.
התאווה היא צורך אנושי. בלי תאווה לא היו נישואים, בלי תאווה לא היו קמים מפעלים, בלי תאווה לא הייתה התפתחות כלכלית. אך תאווה שאין עליה כל מגבלה היא תאווה הרסנית.
פרשייה זו ניצבת מול סוגיית הנזיר שנלמדה בפרשה הקודמת, פרשת נשא. התורה איננה מעודדת נזירות ורואה בחיי ספגנות חיים של חטא. הסגפנות והתאווה הן שני קצוות שצריך להתרחק מהן – אין לחנוק את כוחות החיים, אך אסור להיכנע ליצר.
הדרך האמצעית היא דרך המלך.