פרשה זו היא פרשת המפקד. ה' מצווה את משה ואהרן לספור כל שבט ושבט ולסכם כמה יוצאי צבא יש בכל אחד משבטי י-ה. כולם נספרים – חוץ משבט לוי:

"אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (במדבר א, מט-נ). 

שני ציוויים נאמרו ביחס לבני לוי: "לֹא תִפְקֹד" ו"הַפְקֵד". שני ציוויים בעלי שורש זהה – אך משמעויותיהם הפוכות זו מזו.

לפקוד פירושו לספור. מטרת הספירה אינה רק לסכם את המספר הכולל אלא גם להדגיש את חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל. בני השבטים נפקדים, ומכוח הפקידה נישאים – "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' ב). לא כן בני לוי, שבנוגע אליהם מדגיש הפסוק: "לֹא תִפְקֹד" ו"לֹא תִשָּׂא".

בני לוי נועדו לעבוד את עבודת הקודש, ותפקידם עולה בחשיבותו על אישיותם הפרטית. כנגד "לֹא תִפְקֹד" מופיע הציווי "הַפְקֵד". הם אינם נפקדים בתוך בני ישראל – כי הם מופקדים על עבודת הקודש. 

פסוקים אלו מאירים שני ממדים באדם: הממד האישי, נשיאת הראש, המבטא את חשיבותו של כל אחד ואחד, וממד עבודת ה' המדגיש את פועלו של האדם, החשוב מביטוי עצמיותו. 

בני ישראל והלוויים משקפים אפוא שני ממדים בזהות היהודית.