פרשתנו היא פרשה קשה המגוללת את סיפור מכירת יוסף בידי אחיו. יעקב אבינו העדיף את יוסף על פני שאר בניו וגרם להתעוררות של קנאה ושנאה, ויוסף הוסיף וליבה את האש כשסיפר לאחיו את תוכן חלומותיו. ובאחד הימים, כשרעו אחי יוסף את הצאן בשכם, שלח אליהם יעקב את יוסף לראות את שלומם ואת שלום הצאן. התורה מתארת את טיב המפגש ביניהם:
"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז, יח).
על פי פשט הכתוב, התיאור "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק" מתאר את אשר התרחש במציאות: האחים ראו את יוסף כשהיה עוד רחוק, ועד שהגיע אליהם היה להם מספיק זמן לתכנן את הריגתו.
אבל אם נטה אוזן נשמע ממד נוסף בקריאת הפסוק, ממד פנימי יותר. האחים ראו את יוסף "מֵרָחֹק", הם לא ראו בו אח קרוב. הם הביטו בחיצוניותו, בשחצנותו, בכתונת הפסים שקיבל מאביו, אך לא ניסו כלל לראות את פנימיותו, את טוהר לבבו ואת האצילות הצפונה בו – שתתגלה מאוחר יותר. "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ" – בלי שם ובלי זהות. הם לא ראו את יוסף אחיהם ובשרם, אלא אדם זר ומנוכר – "אֹתוֹ".
אולי רצה יוסף להתקרב אליהם, אולי ביקש ליצור דו שיח בין אחים, אך היה זה מאוחר מדי. המרחק היה רב מדי, הם ראו אותו רק מרחוק.
אם חפצים אנו למנוע שנאת אחים בתוך עמנו אסור לנו להסתפק בהבטה מרחוק ובראיית ההצגה החיצונית בלבד. עלינו להתקרב איש אל רעהו ולהביט פנימה זה בזה, להכיר באמת את האחר והשונה. או אז נגלה כמה טוהר יש בכל אחד ואחד מאחינו – וכמה קרובים אנו.
אחים אנחנו.