משה רבנו נצטווה לעשות כפורת – מעין מכסה לארון שבו היו מונחים הלוחות – ועליה לעצב שני כרובים. התורה מתארת איך יעמדו הכרובים:
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כ).
מי הם הכרובים? חכמי הדורות פירשו שני פירושים:
א. הכרובים הם מלאכים, כלומר הכוח המחבר בן הא-ל לאדם.
ב. הכרובים הם דמויות של אנשים צעירים או אפילו תינוקות, בָּבואת האדם בהתפתחותו.
כמובן ששני הפירושים גם יחד הם אמת לאמיתה; פרשייה זו מלמדת אותנו על טיב הקשר הדו-כיווני בין אלוקים לאדם:
בהיבט אחד הכרובים הם מלאכים, "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" כי הם קרובים לה', "סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" משום שיש מחיצה בין האדם לאלוקים ואין האדם יכול לראות את אלוקים ישירות. "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" – כי הם מייצגים את הדין ואת הרחמים המקדמים את העולם רק כאשר הם פועלים יחד, "אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" – הואיל ועליהם להביא את דבר ה' מטה אל האדם, שבשבילו ניתנו הלוחות המונחים בארון.
אך הכרובים הם גם אנחנו, בני האדם המתפתחים וגדלים, ואצלנו התהליך פועל מלמטה למעלה. ראשית, "אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" – כלומר הכול מתחיל בקבלת המצוות, "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" – כי קבלת מצוות אמיתית צריכה לעורר בנו אהבה בין איש לרעהו. מתוך כך נזכה להתעלות ולהרחיב בתוכנו את החיבור הפנימי המהותי למצוות – "סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת", ואז נתעלה להיות "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה", קרובים לה'.