הפרשה פותחת בשפע של ברכות שיבואו על עם ישראל אם ילכו בחוקות ה'. בין הפסוקים מופיע פסוק משונה:

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא).

רש"י מבאר כי "כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר", כלומר הקב"ה מבטיח לנו שהוא לא יקיא אותנו מתוכו. לשם מה נדרשה תוספת זו? הלוא ברור שאם ה' אוהב אותנו ונותן את משכנו בתוכנו -הוא לא יחפוץ להקיא אותנו!

הברכה המבשרת שהשכינה תשכון בתוכנו היא ברכה מסוכנת לכאורה. ברכה לשפע גשמים וריבוי תבואה וברכה לשלום ולבריאות הן ברכות של שפע ארצי ואנושי, ואילו השכנת השכינה היא ברכה רוחנית. קרבתנו לה' היא קִרבה מסוכנת מאוד – כי כל חטא שנחטא תחת עינו הפקוחה של ריבונו של עולם עלול להיענות מייד בחומרה, שכן אינו דומה החוטא הרחוק מארמונו של המלך לחוטא הניצב לפניו.

על כן בא הפסוק ומרגיע: אל תדאגו בניי, אני אשכין את שכינתי בתוככם אך לא אבקש מכם להיות מלאכים. אם תלכו בחוקותיי – אף אם תיכשלו מפעם לפעם כדרכם של בני אדם – אמשיך לשכון בתוככם, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). הסירו דאגה מלבכם, אשכון בתוככם מתוך אהבה ולא מתוך רצון להקשות עליכם.

שורש גע"ל חוזר כמה וכמה פעמים בחלק השני של הפרשה, בפסוקי הפורענות שתבוא על ישראל אם ימאסו בחוקות ה'. בני ישראל מוזהרים: "וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם" (כו, טו), כלומר אם תקיאו את נוכחות ה' מתוככם, אזי תהא תגובת ה' "וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כו, ל). ואולם פסוקים אלו מסתיימים בהרגעה שעל אף חטאינו האין סופיים ועל אף ההתראה הקשה "וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" – אין זה אלא למראית עין, כי גם בגולה הקב"ה לא נפרד מאיתנו:

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (כו, מה).

ברוך ה' זכינו לחיות בעיצומו של תהליך הגאולה, ועינינו רואות את קיום הבטחת ה' – אשר לא מאס בנו ולא עזבָנו. אנו מתפללים שנזכה בעזרת ה' במהרה בימינו גם לקיומה המלא של ברכת "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם".