בפרשתנו נמנים מחדש כל בני ישראל לשבטיהם. לאחר סיכום מניינו של שבט ראובן מזכירה התורה את דתן ואבירם בני השבט ואת שותפותם במרד קרח, ומשם ממשיכה ומתארת את בליעתם באדמה עם קרח ועדתו ואת עונשם של מאתיים וחמישים השותפים למעשה שנאכלו באש ה'. לפני המעבר למניין השבט הבא מציינת התורה:

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו, יא).

הפסוקים אינם מפרטים מדוע לא מתו בני קרח, אך המדרש מגלה לנו שברגע אחרון הם חזרו בתשובה. איזה כוח אדיר נדרש מהבנים להיפרד מאביהם ברגעי המשבר ולשמוע רק את קול המצפון האוסר עליהם למרוד במשה רבנו!

המדרש מוסיף ומגלה שלא זו בלבד שבני קרח לא מתו, הם גם זכו ששמואל הנביא ייוולד מבני בניהם. שמואל היה גדול שופטי ישראל, עד כי הכתוב השווה אותו למנהיגי האומה הגדולים: למשה – הנביא שהנהיג את ישראל כמלך, ולאהרן – שעבד את ה' בבית המקדש. "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהלים צט, ו).

בסוף ימיו של שמואל התגלתה גדלותו המיוחדת: כשבניו לא הלכו בדרכו ובני ישראל ביקשו להמליך עליהם מלך תמורתם – העביר שמואל הלאה את שרביט ההנהגה בלי להסס כלל.

וזהו התיקון הגדול של חטא קרח. קרח ביקש שררה, ובניו סרו מעליו וניצלו ממיתה. בזכות גדלותם זו יצא מהם שמואל הנביא – אשר בז לכל שררה וכבוד והעביר בלב שלם את האחרית על האומה לשאול המלך ואחריו לדוד.

בני קרח לא מתו – וזכו שאחד מצאצאיהם יתקן את אשר עיוות אביהם.