תפילה לה' צריכה לנבוע מן הלב, ועל כן לדעת הרמב"ן אין חובה להתפלל. הרמב"ם לעומתו סובר שהתפילה היא חובה, אולם הגדרת החובה מצומצמת מאוד ואינה נוגעת למספר התפילות, לאורכן ולנוסחן. על פי הרמב"ם די במשפט אחד של תפילה כדי לצאת ידי חובת תפילה מן התורה – כי תפילה שאינה נובעת מן הלב איננה תפילה.
ואולם כשמדובר בשעת סכנה ישנה תמימות דעים בין הפוסקים שחייבים לפנות לבורא עולם, כפי שנלמד מפרשתנו:
"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט).
וכך כתב הרמב"ם:
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן [...] אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות (הלכות תעניות א, א-ג).
בעת צרה חייבים כולם לשנס מותניים ולפעול במסירות – בהשתדלות בדרך הטבע, בתפילות ובתהליך של תשובה. חובת התפילה בשעה זו ממקדת ומעמיקה את ההכרה שהמציאות איננה הפקר ושיש קשר מהותי בין החוסן הרוחני ליכולת לנצח במלחמה.
ונראה שלכך כיוון הרמב"ם גם בפסיקתו שיש להתפלל בכל יום לכל הפחות תפילה אחת קצרה. בתפילה יומיומית קצרה זו טמונה ההכרה שה' הוא מלך העולם – ואותה יש לזכור ולהזכיר בכל יום ויום.
ויהי רצון שנזכה להתפלל מכל הלב ונפנים בקרבנו את ההכרה במלכותו של ריבון העולמים.