בס"ד

פרשת מטות

כוח הדיבור

תוס' (מגילה לא ע"ב) פוסקים (על פי הפסיקתא) שבשלושת השבתות שלפני ט' באב מפטירין ב- 'ג דפורענותא', ולכן נקרא בשבת זו בהפטרה את ירמיהו פרק א ("דברי ירמיהו"), פרק המספר על הסמכתו של ירמיהו לנביא על ידי הקב"ה להזהיר את ישראל מפני החורבן הקרב ובא.

אך על אף שההפטרה נקבעה משיקולים של לוח השנה נראה כי בכל זאת ישנו קשר מסויים בין הפטרה זו לפרשתנו.

פרשתנו פותחת ומאריכה בעניין נדרים והפרתם. לכאורה לא מובן מה כל כך חמור בכך שאדם נודר נדר? כל שעשה היה שהוציא כמה מילים מפיו, והנה בעקבות אמירה זו צריך לעשות הפרה, והתורה מסבירה מתי האב מפר לבתו ומתי הבעל מפר לאשתו, או שצריך האדם ללכת לחכם שיתיר לו את הנדר – הרי מה בסך הכל היה כאן, סתם כמה מילים שהוציא אדם מפיו בלא שום מעשה!

התורה מגדירה את איסור נדרים כך: "איש כי ידור נדר לד' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". אדם שנודר או נשבע ואוסר על עצמו צריך לעשות כל אשר אמר. מה פירוש הביטוי "לא יחל דברו"? מסביר רש"י: 'כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין', כלומר, דבריו של אדם מקבלים תוקף חשיבות כאילו הם דברים שבקדושה, וכפי שמסביר השפתי חכמים: 'לא יזלזל דבריו בזלזול החולין שאינו חושש בשמירתן מטומאה רק בקודש'. ובתענית ז ע"ב (ד"ה רוח צפון) מסביר רש"י את הביטוי "לא יחל" – לא יבטל.

נמצא שכשאדם אומר משהו יש לכך ממשות! מדוע?

ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (חלק א פרק יג) מקדיש פרק שלם על עניין הכוח העצום של הדיבור, ומביא את דברי הנביא עמוס: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שֵׂחו", וכתב: 'הזהיר כאן את האדם, מחמת היותו עתה בזה העולם השפל, שאינו רואה ומשיג הבניין או ההריסה, ח"ו, הנעשה למעלה בהעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר, במה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעל שום פעולה ועניין בעולם, אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא אתאביד ואינו הולך לבטלה ח"ו". כלומר, לכל דיבור ודיבור שלנו, גם אם איננו רואים בצורה מוחשית את השפעתו, יש השפעה אדירה על המציאות הריאלית והרוחנית, ולכן עניין הנדר הוא כל כך חזק, וכשדיבור יוצא מפינו נוצר משהו ממשי.

בגלל כוחה החזק של המילה אנו מוצאים לעיתים מימרות שאמרו חז"ל בלשון סגי נהור, וזאת כאשר רצו לומר דברים של פורענות לישראל חלילה, או דברים שיש בהם בגנותם של ישראל, והשתמשו למשל בביטוי 'שונאיהם של ישראל' המתייחס לישראל עצמם. הוכחה נוספת לכוח הדיבור מצאנו בפרקי אבות (פ"ב מ"י): 'והוי זהיר בגחלתן (של חכמים) שלא תיכוה, ...שלחישתן לחישת שרף', היינו שצריך להיזהר מדיבורן של חכמים שיש להם השפעה גדולה על המציאות, לטוב ולמוטב.

יתכן כי זהו הקשר להפטרה שלנו, בה הקב"ה אומר לירמיהו הנביא: "הנה נתתי דברי בפיך, ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" - וכי ירמיהו בעצמו יהרוס ויבנה בידיו? אלא כמובן הכוונה היא שעל ידי נבואתו הדברים האלה יקרו. וכך כותב המלבי"ם: 'כי יד ד' תמליץ הכוח הפועל והעוסק בהויית הדברים או בקיומם והשלמתם ושינוייהם, ובעת תבוא הנבואה בחזקת היד יתן לו כח הפעליי הזה שעם הדיבור הנבואי יהיה גם כן שליח לעקור ולטעת לסתור ולבנות, וזהו שכתב "ראה נתתי דברי בפיך", ועם הדיבור הזה בעצמו".

                                                         שבת שלום,

                                                           נחום בוצ'קו

יוצא ע"י ישיבת היכל אליהו – כוכב יעקב

ד.נ בנימין 90622 02-997202