בס"ד

פרשת לך לך

אלפיים שנות תורה

אומרת הגמרא (ע"ז ט ע"א): "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. שני אלפים תורה מאימת? אי נימא ממתן תורה – עד השתא ליכא כולי האי... (כלומר, אי אפשר למנות 2000 שנה מיום מתן תורה משום שזה לא מסתדר עם החשבון – עיי"ש במפרשים), אלא מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן'".
ולכאורה קשה, כיצד אפשר לומר ש"שנות תורה" החלו מימי אברהם אבינו, והרי התורה לא ניתנה אלא זמן רב לאחר מכן!

אלא לכשנעמיק בעניין נוכל להבין. הופעת התורה בעולם במתן תורה התאפשרה רק לאחר שנוצר עם ישראל, כי רק לעם ישראל ישנה יכולת השפעה בעולם, ולכן התורה "המתינה" מלרדת לעולם עד אותו הזמן. אמנם, כבר בהופעתו של אברהם אבי האומה הישראלית נזרע בעולם הפוטנציאל וה'בכוח' של ירידת התורה לעולם, ועל כן ניתן לומר כי כבר בימיו של אברהם אבינו מתחילות "שנות התורה".

אך עדיין יש לדקדק ולעיין איזו נקודת זמן בחיי אברהם אבינו נחשבת בעיני הגמרא כתחילת תקופת התורה. המדרש אינו מציין את ההתגלות הראשונה של הקב"ה אל אברהם, לא את מעשה ברית המילה שהפך את אברהם אבינו ל"תמים", וגם לא את עקידת יצחק בה הוכח שאברהם אבינו הוא "ירא א-להים". נקודת הזמן בה מתחילות "שנות התורה" על פי חז"ל היא הרגע בו התורה מספרת לנו שאברהם ושרה "עשו נפשות", כלומר, קירבו המוני אנשים תחת כנפי השכינה, וכמאמר ריש לקיש (סנהדרין צט ע"ב): "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'".
וכותב המהרש"א (שם): "מפורש בבראשית רבה (פל"ט, יד): אם מתכנשין כל אומות העולם אין יכולין לזרוק נשמה ביתוש, ואת אמרת "הנפש אשר עשו בחרן"? (כלומר, כיצד אפשר לומר שיצרו נפשות חדשות?). עונה המהרש"א: "כי טרם היותו יודע דרכי התורה מותר האדם מן הבהמה אין (כלומר, ללא ערכי התורה האדם ממש דומה לבהמה!), ובידיעתו דרכי התורה תבדל יצירתו מכל שאר בעלי חיים ונעשה אדם, שזאת היתה תכלית בריאתו".
משום כך המלמד אדם תורה נחשב כאילו עשאו, משום שהופך אותו להיות אדם כפי הראוי לו שיהיה.

משני מאמרי חז"ל אלה אנו למדים עניין כללי ועניין פרטי: העולם קיבל משמעות רוחנית רק מן הרגע בו החל אברהם אבינו להפיץ בעולם את רעיונות חכמת התורה שהיו טבועים בו, ועד אותו הזמן הוא היה בגדר של "תוהו". כמו כן, גם האדם באופן פרטי מתרומם ונבדל ממדרגת הבהמה רק על ידי שמיישר את אורחותיו על פי מצוות תורתנו הקדושה.

עניין נוסף אנו למדים מדברי הגמרא בעניין שנות העולם. לכאורה משמע ששנות התורה הן אלפיים ותו לא, וכשם שאלפיים שנות 'תוהו' נסתיימו והחלו אחריהן אלפיים שנות תורה – ללא 'תוהו', כך גם לאחר אלפיים שנות תורה תסתיים תקופת התורה ותחל תקופת 'משיח' – ללא תורה! וכי אפשר לומר, חלילה, שלא תהיה תורה בימות המשיח? ובאמת רש"י (סנהדרין שם) כותב שאין לדייק כך, עיין שם בדבריו.
אך בעל ה'תורה תמימה' (על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו") מסביר באופן אחר, וטוען שאכן באלפיים שנות 'משיח' מסתיימות באופן מסויים אלפיים שנות תורה. כי הנה אלפיים שנות 'משיח' מתחילות בשעה שיצא עם ישראל לגלות הארוכה, שהרי מייד בתחילת הגלות עם ישראל מתחיל לצפות למשיח (ואמרו חז"ל שביום שחרב בית המקדש נולד משיח, ובגלות כבר טמונה הגאולה, ואכמ"ל). ומסביר הוא שם שכאשר עם ישראל בגלות "אין התורה שלמה, וכדכתיב (איכה ב) "מלכה ושריה בגויים אין תורה", וכמו שאמרו חז"ל (חגיגה ה ע"ב) "כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה", ...ומן אז והלאה הננו בגלותנו ותורתנו אינה שלמה!".
נמצאנו למדים שכשם שהתורה אינה יכולה להופיע בעולם ללא עם ישראל, כך היא איננה מופיעה בשלמותה כאשר עם ישראל אינו יושב בארצו, והופעת ה' בעולם במלוא העוצמה יכולה להתקיים רק בארץ ישראל "אשר תמיד עיני ה' א-להיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", ורק על ידי עם ישראל שנבחר לכך - "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
אשרינו שזכינו לחזור אל ארץ ישראל, ולחדש את המציאות בה הופעת התורה הולכת וחוזרת לאיתנה הראשון, שנאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".

שבת שלום
 נחום בוצ'קו