בס"ד
פרשיות תזריע מצורע
בעניין הטבילה במקווה
פרשות תזריע ומצורע עוסקות בסוגים שונים של טומאה: זב, זבה, נידה, בעל קרי, מצורע, יולדת, ועוד. אחד השלבים בתהליך הטהרה הוא הטבילה במים – מי מעיין או מי מקוה. בימינו, שאין לנו בית מקדש ואפר פרה אדומה, זהו אמצעי הטהרה היחיד שיש לנו, ועל כן נתבונן בו מעט.
כבר הרחבנו בעבר על עניינה של הטומאה, והבאנו את דבריו של רבי יהודה הלוי שהמכנה המשותף של כל סוגי הטומאות הוא מיעוט זרם החיים, ואכמ"ל. על פי רעיון זה עניינה של הטבילה במים הוא להחזיר את הטמא אל רמת החיוּת והטהרה האופטימלית.
כותב בעל ספר החינוך (מצווה קעג): "ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם... ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא".
וכתב בספר 'ראשית חכמה' (שער האהבה פרק יא): "טעם הטבילה במקוה הוא כעין חזרת הכלים אל הכבשן, כדי שיטהרו ויתלבנו וביציאתן מהכבשן הם חדשים. גם האדם בהכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו... וביציאת האדם מהמקווה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש...".
יש כאן אם כן שני טעמים שונים, של ספר החינוך ושל ה'ראשית חכמה', אך יתכן לומר שיש בשני ההסברים שתי בחינות המשלימות זו את זו. ע"פ ספר החינוך פעולת הטבילה פועלת יותר מצד האדם ותודעתו, שמרגיש שעל ידי מעשה הטבילה במקוה חוזר אל מצבו הבראשיתי, הטהור, בחיבור לד' יתברך, בבחינת איתערותא דלתתא. וכמו שכותב הרמב"ם (הלכות מקוואות פי"א הי"ב): "והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים: טבל ולא התכוון כאילו לא טבל".
לעומת זאת ע"פ ה'ראשית חכמה' עניין המקווה הינו יותר סגולי, כלומר עצם הטבילה במקוה מזככת את האדם בבחינת איתערותא דלעילא.
נסיים בדבריו של ר' נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות, או"ח, הל' נטילת ידיים בסעודה ד אות ד): "ואי אפשר לכנוס לשום קדושה בלי מים, כגון הכהנים בעבודתם, וכן בבוקר בקומו, וכן קודם תפילה ותורה צריכין לטבול או ליטול ידיו במים... כי מים קדמו לכל הבריאה... שע"י זה זוכין לאמונת חידוש העולם".
שבת שלום
נחום בוצ'קו
יוצא ע"י ישיבת היכל אליהו – כוכב יעקב
ד.נ בנימין 90622 02-9972023