בס"ד

פרשת אחרי מות

'וחי בהם'

בפרשתנו מופיע אחד העקרונות הבסיסיים של תורתנו הקדושה – פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.

הפסוק בפרשתנו אומר (יח, ה): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". הגמרא (יומא פה ע"א-ע"ב) מנסה לברר מנין אנו לומדים שפיקוח נפש דוחה את השבת, ומביאה לכך דעות שונות הלומדות ממקורות שונים. לבסוף קובע רבא כי הלימוד הוא כדברי שמואל, הלומד מן הפסוק הנ"ל: "אמר רב יהודה אמר שמואל: 'וחי בהם' – ולא שימות בהם", וראה במפרשים שם שמחללים שבת גם על ספק פיקוח נפש.

פיקוח נפש אינו דוחה רק את מצוַת השבת, אלא הוא דוחה אף את כל התורה כולה, מכוח הציווי של "וחי בהם – ולא שימות בהם", חוץ משלש עבירות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – עליהן אמרו חכמים שדינן הוא בייהרג ואל יעבור (ראה סנהדרין עד ע"א).

אך הנה, ישנו סיפור בגמרא (ברכות לב ע"ב) ממנו משמע אחרת: "תנו רבנן, מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון (=שר) אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך" וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"! כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום".

וקשה, מדוע אותו חסיד סיכן את חייו ולא הפסיק באמצע תפילתו, הרי למדנו "וחי בהם – ולא שימות בהם"?! ולא זו בלבד, אלא אף בדין המסוים הזה קבעה הגמרא שם בפירוש כי מה שאמרה המשנה (שם ל ע"ב) "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו" – אינו אלא במלכי ישראל, אבל במלכי גויים שעלולים להורגו חייב להפסיק! והראי"ה קוק אף מחזק את התמיהה וקובע ('עין איה' שם, פט): "ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי"!
אמנם כבר כתבו הט"ז והצל"ח שהחסיד הבין מהתנהגותו של ההגמון שאינו מסוכן, שהרי הקדים ושאל לשלומו, ואף המתין לו, ולכן סבר החסיד שהגמון זה גם יקבל את התנצלותו לאחר מכן, ולכן חסיד זה אכן נהג כהלכה כי למעשה כלל לא הסתכן.
אך אולי אפשר לבאר בדרך אחרת. יתכן לומר שהנהגה של 'חסיד' שונה מהנהגה רגילה של אדם רגיל. כל בני האדם חייבים להפסיק את תפילתם במקרה כזה ולא להסתכן כלל, אבל מי שהוא במדרגת 'חסיד' אפשר והוא נמצא במדרגה עליה אמרה התורה: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". כלומר, ישנם חסידי עליון שצדיקותם כל כך ניכרת עליהם, עד שפעמים הם יכולים להתנהג שלא כדרך הטבע, כי השגחה פרטית מיוחדת שורה עליהם.

ומכאן להסתכנות ופיקוח נפש במימד הלאומי.

הנה, כידוע, המכבים שנלחמו ביוונים היו 'מעטים נגד רבים' ובעיקר היו 'חלשים נגד גיבורים', ולכאורה כיצד הותר להם לצאת למלחמה שבדרך הטבע ודאי היו מפסידים בה, והרי לא היה שם פיקוח נפש! היוונים לא ביקשו להשמיד להרוג ולאבד את היהודים, אלא היתה זו מלחמת תרבות, 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך', ומנין שמותר היה למסור את הנפש על כך ולסמוך על הנס?

מסביר סבי, הרב משה זצ"ל ('הגיוני משה', מאמר 'לימי חנוכה'): "קיים עקרון-פעולה של יוזמה שאיננה דווקא פרי שיקול השכל הקר, ואף לא תוצאה של בירור הלכתי. תמיד נחלץ האדם לפעולה כזאת – על מנת להציל – על פי צו הלב והרגש, כי ישנם מצבים בהם חייב הרגש לגבור על השכל".
וכך הוא הדבר גם בימינו. השבוע חגגנו את 'יום העצמאות', ובאמת אנו חווים בארץ ישראל יום-יום שנה-שנה את הנס הגדול של חזרת עם ישראל לארצו, ועצמאותנו כאן, על אף כל הקמים עלינו להרגנו. כל בר-דעת מבין שאילו מנהיגי הישוב היהודי היו פועלים על פי חישובים קרים, ולפי הערכת הסיכויים, מדינת ישראל לא היתה כלל קמה! בדרך הטבע לא ניתן היה להילחם מול הערבים בכל הכיוונים, עם כוחות הצבא המעטים שהיו באותו הזמן בארץ ישראל. אין זאת אלא רוחו המיוחדת של העם, וההשגחה העליונה המלווה אותנו כל השנים, אשר נותנת ביד מנהיגינו את תעצומות הנפש לא להתחשב רק בשיקולים הארציים, אלא להתעלות ולהרגיש את הרוח הישראלית המיוחדת הקיימת בנו בסייעתא דשמיא מופלאה.

חג העצמאות שמח ושבת שלום
נחום בוצ'קו