בס"ד

לפרשת קדושים

בתחילת הפרשה מצווה אותנו התורה: "קדושים תהיו - כי קדוש אני ה' א-להיכם".

משמע לכאורה שהתורה דורשת מאיתנו להיות קדושים משום שהקב"ה הוא קדוש, ומשמעות הציווי היא שהיהודי צריך להידמות ככל האפשר לקדושתו של הקב"ה. אך הרי לא יתכן לומר כן, כי איך אפשר כלל לנסות להידמות לקדושתו של הקב"ה?! אך אם לא זהו הפירוש - מדוע נימקה התורה ציווי זה במילים "כי קדוש אני ה'"?

עוד נצטווינו בפרשה (יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". מצווה זו נראית שייכת לקבוצת המצוות שבין אדם לחבירו, ואם כן מדוע הוסיפה התורה לציווי זה את המילים "אני ה'"?

כדי לענות על שתי שאלות אלה נתבונן בדבריו של הרב צבי יהודה זצ"ל (מתוך שיחות הרצי"ה לפרשות אחרימות קדושים).

הרב צבי יהודה מסביר כי ל"קדושים תהיו" ישנן שתי משמעויות:

1. ציווי – כמו שנאמר (לעיל יא, מד): "והתקדשתם והייתם קדושים", היינו להשתדל ולהוסיף קדושה על פי הגדרותיהם של חז"ל, וכדברי רש"י בפרשתנו: 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה'.

2. הודעה והבטחה – "קדושים תהיו" = אתם קדושים. כאן הודיע הקב"ה כי יצר את עם ישראל באופן שונה מאשר שאר העמים, וכפי שאנו מברכים 'אשר בחר בנו מכל העמים'. הקב"ה גילה כאן שבטבעו של כל יהודי טמונה קדושה, כך הוא נוצר וכך עתיד להיות לדורי דורות. קדושה פנימית זו אינה תלויה בעבודה עצמית אלא זוהי מציאות טבעית.

על פי הבנה זו מובן הנימוק של הודעה זו: "קדושים תהיו - כי קדוש אני" – הואיל ואני קדוש ואתם שייכים לי לכן גם בכם ישנה קדושה.

ממילא נוכל להסביר גם את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך - אני ה'" – חובה עלינו לאהוב כל אחד ואחד מישראל משום שהוא 'ישראל', הוא שייך לעם ה' ויש בו את אותה קדושה פנימית ועניין א-לוקי שטמן הקב"ה בנשמות ישראל. משמעות הפסוק היא: בגלל שאני ה' בוראכם ונפחתי בכם נשמת א-לוקים חיים – חובה עליכם לאהוב כל אחד מישראל.

וכעין מה שכתב הראי"ה קוק (אורות, אהבת ישראל פיסקה ב'): 'אהבת ישראל היא תולדה (=תוצאה) מהאמונה (=הכרה, הבנה והפנמה) באורה הא-לוקי של כנסת ישראל שהיא לה סגולה עצמית (=טבע אבסולוטי) שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים (=לעולם)'.