בס"ד           

                    
                         פרשת שלח לך

איגואיסטיות רוחנית מול טובת כלל ישראל

בפרשתנו אנו קוראים על המרגלים אשר הוציאו דיבתה של הארץ רעה, ועליהם אמר הקב"ה למשה (יד, כז): "עד מתי לעדה הרעה הזאת". חז"ל למדו מכאן ש"עדה" היא עשרה אנשים, שהרי המרגלים אשר דיברו בגנות הארץ, מלבד יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה, היו עשרה (משנה סנהדרין פ"א מ"ו). חז"ל אף למדו מכאן שכל דבר שבקדושה צריך שייאמר בציבור של עשרה מישראל (מגילה כג ע"ב; וראה ברכות כא ע"ב): "אמר קרא (ויקרא כב, לב): 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבי חייא: אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם (במדבר טז, כא, על עדת קורח) 'הבדלו מתוך העדה', ואתיא 'עדה' 'עדה', דכתיב התם (שם יד, כז, על עדת המרגלים) 'עד מתי לעדה הרעה הזאת', מה להלן עשרה - אף כאן עשרה".
מבלי להעמיק במשמעות הלימוד המיוחד הזה, אנו רואים שחז"ל השוו כאן בין עדת המרגלים לעדת קורח, ויש לעיין האם ישנו מכנה משותף בין שני החטאים והמרידות האלה? האם המרגלים ולאחריהם קורח לקו למעשה באותו העוון?

נראה לומר בפשטות ששורש החטא בשני המקרים הוא זהה – כפירה בבחירה האלוקית. הקב"ה בחר במשה רבנו כמנהיג העם במדבר, וקורח ועדתו לא קיבלו זאת. כמו כן, הקב"ה בחר בארץ ישראל כנחלת ה' המתאימה לעם ישראל, אך עדת המרגלים כפרו בבחירה אלוקית זו והכחישוה. אחת הדרישות הבסיסיות מעבדי ה' היא שלא להרהר אחר החלטותיו, גם אם בעינינו הדברים נראים שגויים.

וצריך להבין מדוע בחרו חז"ל ללמדנו את העיקרון ש'כל דבר בקדושה לא יהא פחות מעשרה' דווקא ממקרים מצערים של חטאים.
מסביר הראי"ה קוק ('עין איה', ברכות פ"ג ,מ, בסוף הפיסקה): "ולא לחנם נלמד הדבר ממקום הרשע של עד מתי לעדה הרעה הזאת, כי מן הרשע נשכיל אל הצדק. כי אם הייתה תכלית הרשע רק להרע לעצמו, לא הייתה מדת הדין מדקדקת כ"כ עם חוטא חומס נפשו. ...עיקר רעת הרשע הוא ג"כ מפני הרעה שגורם אל הכלל כולו!", כלומר, מעשה רע שאדם עושה אינו משפיע רק על עצמו אלא על הכלל כולו, וההשפעה על הכלל היא חמורה יותר מהמעשה עצמו, וכפי שאכן נוכחנו לראות עד כמה חטא המרגלים השפיע לרעה על עם ישראל למשך דורות רבים.

"ומן הרשע נשכיל אל הצדק", כלומר כשם שקלקולי הרשע של האדם הפרטי פוגמים בראש ובראשונה בַּכְּלל, כך גם מעשי הקדושה וההתקרבות של האדם מסייעים בראש ובראשונה לַכְּלל. את מעשינו הטובים ואת רצוננו להתעלות במעלות הקדושה והטהרה עלינו לעשות מתוך מטרה להועיל לכלל ולהשלים אותו. אדם שחושב רק להשלים את עצמו אינו גורם לקדושה והשראת שכינה: "כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה! ...אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעייניו, היא השלמת רצון קונו. ...עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים" (שם, תחילת הפיסקה).
כמו שיש אגואיסטיות מטריאליסטית, כמו הרצון להשיג לעצמו רכוש, אוכל, כסף, כך ישנה גם אגואיסטיות רוחנית. אני רוצה להתעלות ולא אכפת לי מן האחרים! מסביר הרב קוק שקדושה אמיתית שייכת דווקא בציבור, כשהאדם משייך עצמו אל הכלל ורוצה להשלים אותו.

יהי רצון שנזכה לקדושה אמיתית ולהתעלות כולנו יחד ולעשות רצון אבינו שבשמים.

שבת שלום

   נחום בוצ'קו

 יוצא ע"י ישיבת היכל אליהו – כוכב יעקב

ד.נ בנימין 90622 02-9972023