אלדד ומידד נשארים במחנה ומתנבאים בו. רש"י מגלה לנו על פי חז"ל את תוכן נבואתם: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ".

יהושע המשרת הנאמן של משה אינו יכול לסבול פגיעה שכזו במורו ורבו – משה רבנו מנהיגם של ישראל – והוא מבקש ממשה להשתיקם ולאסור אותם בבית הכלא:

"וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח).

ומהי תגובתו של משה רבנו?

"וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם פס' כט).

מה גדולה ענוותנותו של משה רבנו! הוא אינו מתייחס לפגיעה בכבודו אלא עונה באצילות כי הלוואי שלא יזדקקו לו כלל; הוא עבד ה' ולא עבד של עצמו. בפיו של משה אין ולו מילה אחת של כעס על אלו המתנבאים על סופו.

גם יהושע מתגלה כאן ברום מידותיו. זה עתה שמעו אוזניו שהוא ינהיג את ישראל ויכניס את העם לארץ, ולכאורה אין נבואה מתוקה מזו – מבחירי בחוריו של משה ייהפך יהושע למעין משה בעצמו! מי משׂריו של מנהיג אינו חולם על היום שבו יירש את מקומו של המנהיג?! אך יהושע אינו שת ליבו לכבודו-הוא. יהושע מגלה את נאמנותו המוחלטת למשה רבנו, ואינו מנסה כלל לדחוק את השעה.

לצד משה ואהרן ניכרת גם גדלותם של אלדד ומידד בפרשייה זו. הלוא הם נבחרו לקבל נבואה עם עוד שבעים זקנים, ובענוותנותם נשארו במחנה – וניבאו את אשר ניבאו בעל כרחם.

משה רבנו ויהושע תלמידו הנאמן, שני המאורות הגדולים, מלמדים אותנו מי הם המנהיגים האמיתיים – מנהיגים אשר כל מחשבותיהם נתונות לטובת העם ולא לטובת עצמם.