אדם שגרם למיתת אדם אחר שלא באשמתו כלל אינו נחשב רוצח, ואין מטילים עליו כל עונש. לעומת זאת רוצח בשגגה הוא אדם שגרם למותו של אדם אחר כתוצאה מרשלנות ומחוסר זהירות ראויה, אף שלא התכוון כלל להרוג. הרוצח בשגגה גולה לאחת מערי הלוויים – שם הוא ילמד לכבד חיי אדם.

זמן שהותו של הרוצח בשגגה בגלות אינו מוגדר בימים ובשנים, אלא בחייו של הכוהן הגדול. כל עוד הכוהן הגדול חי יישאר הרוצח בעיר המקלט:

"וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (במדבר לה, כה).

מה הקשר בין הרוצח לבין מות הכוהן הגדול?

רש"י מפרש זאת בשני אופנים. בפירושו הראשון הוא מסביר כי הרוצח פעל בניגוד גמור למה שהכוהן הגדול מייצג: עניינו של הכוהן הוא השכנת שלום בין אדם לחברו, ואילו הרוצח שלל את כבוד רעהו בשעה שלא נזהר כראוי. אומנם הוא לא התכוון לפגוע, אך אין די בכך. אדם חייב בזהירות יתרה בכל הקשור לחיי חברו.

התורה מקשרת את הרוצח לכוהן הגדול כדי שהרוצח יתחבר לקדושת הכוהן הגדול וישוב בתשובה שלמה.  

בפירושו השני רש"י מתמקד דווקא בכוהן הגדול ובאחריותו על כלל ישראל. אם קרה אסון כה גדול משמע שהכוהן הגדול לא התפלל מספיק על בני דורו, אולי משום שלא חש בשורשי נשמתו את הקשר העמוק בינו לבין כל יהודי באשר הוא. לו היה הכוהן מחובר לעם בעמקי נשמתו היה הציבור מתעלה מכוח תפילותיו ומדרך חינוכו – ולא היה מגיע לחטא כה נפשע, חטא של רשלנות המובילה למוות.

שני הפירושים של רש"י משלימים זה את זה ומצביעים על הקשר בין העם למנהיגו הרוחני. הרוצח – וכמוהו כל יהודי – צריך להתחבר לצדיקים האמיתיים, לשאוב מצדקותם ולהיטיב את דרכי חייו בהשראתם, והצדיק נתבע להבין שכל כישלון של העם מקורו בחולשתו הוא, ועליו לפעול ללא הרף לרומם את עצמו ואת העם עימו.

העם והכוהן חד הם.