בתחילת ספר דברים נאמר: "אלההדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף בין פארן וביותופל ולבן וחצרות ודי זהב... ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משהאל בני ישראל...”.

רש"י, בעקבות המדרש, מסביר שמשהדיבר את הדברים האלה אל בני ישראל בעבר הירדן, סמוך למותו, מעט לפני כניסת עםישראל לארץ ישראל. את הרשימה "במדבר, בערבה, מול סוף" וכו' מבאררש"י כתוכחה מרומזת של משה לישראל על כל המקומות בהם הכעיסו לקב"ה וחטאולפניו, כגון "ודי זהב – הוכיחן על העגל שעשו בשביל (=בגלל) רוב זהב שהיהלהם...".

ונשאלת השאלה: וכי זה מה שמצא משה רבנו לנכוןלומר לעם ישראל בתחילת דבריו, רגע לפני כניסתם לארץ, רגע לפני מותו? לכאורה היה מתאיםיותר לתת להם דברי חיזוק ועידוד לקראת האתגרים הבאים!

כדי לענות על תמיהה זאת נתבונן בדברירש"י על הפסוק "בואו ורשו את הארץ" (להלן פסוק ח): 'אין מערער בדברואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין" (עפ"י ספרי כאן).

המדרש מגלה לנו שאלמלא חטא המרגליםהיינו כובשים את הארץ בלא קרב כלל! וכעין זה כתב הראי"ה קוק בספר אורות (המלחמה, ד): 'לולא חטאהעגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקראעליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא הייתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה הייתההולכת בדרכי שלום'.

דבר ידוע הוא שהנהגת הקב"ה אתישראל במדבר הייתה הנהגה ניסית ביד משה רבנו. אחד הביטויים להנהגה זו הוא שתגובותהקב"ה לעוונות ישראל היו מיידיות, ללא המתנה. לקראת הכניסה לארץ ישראל יעבור העםמהנהגה ניסית ביד משה להנהגה טבעית ביד יהושע בן נון, ולכן חשוב מאוד למשה להדגישלעם ישראל שעוונותיהם הם הם שגרמו לכך שנשארו במדבר 40 שנה, והם שגרמו לכך שיקשה עליהם לכבוש את הארץ. בכניסתם לארץישראל צריכים ישראל לזכור את ההשפעה הקשה של העוונות על יחסיהם עם הקב"ה, וכיעוונות אלה יפריעו ויקלקלו את עתידם. אמנם בארץ ישראל התגובה לעוונות לא תהיהישירה ומיידית, אך ישראל מוכרחים להפנים שכל התנהלותם בהשגחת הקב"ה תלויהבאופן ישיר בהתנהגותם, וכדברי הספרי והרב קוק הנ"ל.

כך היה בדור הכניסה לארץ וכך הוא בכלדור ודור. גם בימינו, במדינת ישראל בפרט ובתפוצות העם היהודי בעולם בכלל, הנהגת ה'אותנו תלויה במעשינו! נשתדל כל אחד ואחד מאיתנו לחיות רעיון זה, ובכך יזכנו הקב"הלמשמר מלא מכל אויבינו החפצים לכלותינו.