בס"ד

פרשת חיי שרה

מה' יצא הדבר

בפרשתנו שולח אברהם אבינו את אליעזר עבדו אל ארצו ואל מולדתו, כדי למצוא אשה ליצחק בנו. אליעזר מוצא את רבקה, וכשהוא מדבר עם משפחתה על כעניין השידוך הם אומרים לו (כד, נ): "ויען לבן ובתואל ויאמרו: מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב".
הגמרא (מועד קטן יח ע"ב) לומדת מכאן לימוד חשוב: "אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה - דכתיב "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר", מן הנביאים - דכתיב "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא". מן הכתובים - דכתיב "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת".

"מה' אשה לאיש", כלומר, עניין הזיווג תלוי בהשגחה פרטית. מדוע?
אם נתבונן בפסוקי התורה נראה כי כבר מראשית הבריאה עניין הזיווג הוא עניין אלוקי.

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז), כלומר, האדם השלם אשר בו מתגלה צלם אלוקים הוא דווקא כאשר הוא מופיע כזכר ונקבה. וכן נאמר (שם ב, ז): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". יצירת האדם היא שילוב מופלא של "עפר מן האדמה" יחד עם "נשמת חיים" רוחנית, ועל ידי כך נברא אדם שלם. ישנו קשר הדוק בין הפסוקים, שהרי שני הפסוקים מתארים את יצירת האדם, ומשניהם עולה כי ההרמוניה המופלאה של חיבור גוף ונפש, המביאה לידי גילוי צלם אלוקים שבו, מופיעה דווקא על ידי החיבור של זכר ונקבה – איש ואשה.
על פי זה מובן מדוע הזוהר הקדוש מכנה את האדם הרווק 'פלג גופא' (ויקרא ז ע"ב, ועוד), שהוא כביכול חצי גוף, וכן כל מי שאינו נשוי אינו נקרא אדם: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" (יבמות סג ע"א). משום כך אנו מברכים תחת החופה בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", כי רק אז בשעת הנישואין מתגלה האדם בשלמותו.

אך מכיון שאיש ואישה הם כל כך שונים זה מזה באופיים, על מנת שהזיווג יעלה יפה מוכרחה שתהיה התערבות אלוקית. בגמרא בברכות (ו ע"ב) מדובר על מעלתו של מי שמשמח חתן וכלה, ואומר רבי אבהו שם שהוא "כאילו הקריב קרבן תודה", ומסביר המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל) שקרבן תודה יש בו עניין מיוחד, ולכך נאמר (ויקרא רבה ט, ז) שכל הקורבנות יהיו בטלים לעתיד חוץ מקרבן תודה, מפני שיש בו חמץ ומצה, מה שאין כן בשאר קורבנות, והשילוב של חמץ ומצה יחד, על אף שהם דברים שונים ומחולקים, מגלה שכל הכוחות במציאות שורשם הוא אחד. וממשיך המהר"ל ומסביר: "ולכך אמרו המשמח חתן וכלה כאילו הקריב קרבן תודה, כי החתן והכלה ב' מציאות מחולקים, שזה איש וזאת אישה, ולכך הם מחולקים לגמרי, וזיווג שלהם הוא מן השם יתברך, אשר הוא מזווג אותם ומושיב יחידים ביתה".

הלימוד שלנו לחיים הוא שזוג נשוי ראוי לו לשמוע את הקול האלוקי שמדבר איתם, וידריך אותם, ובכך יזכו לשכינה ביניהם. ולרווקים בינינו, אולי כדאי בנושא הזה קצת 'לשחרר' שליטה ולתת לקב"ה להופיע ולקדם את המהלכים.

שבת שלום
   נחום בוצ'קו