פרשת תולדות

הקשר הייחודי בין אברהם ליצחק

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט).

רבות עסקו הפרשנים בשאלה למה נצרכה התורה לכפילות בפסוק זה. המכנה המשותף לרוב הפירושים הוא ההבנה העמוקה של הקשר השורשי והמהותי בין אברהם ליצחק, בניגוד לקשר עם ישמעאל.

האור החיים הקדוש בפירושו לפסוק זה כותב:

"עוד ירמוז על עיקר תולדות הצדיקים שהם מצוות ומעשים טובים, כי להיות שיצחק לא נודעו ניסיונותיו וגדר צדקותו, והגם שפשט צווארו על גבי המזבח אין דבר זה מבואר בתורה [...] לזה מודיע הכתוב באומרו 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם' הבט וראה המוליד והמורם כיוצא בו".

התורה מדגישה בחלקו הראשון של הפסוק שיצחק המשיך בצדקותו את הנהגות אברהם, ולכן גם כתוב "ואלה" בתוספת וא"ו - "לומר מוסיף על תולדותיו של אברהם המפורסם לטובה בכמה ניסיונות גם תולדותיו של יצחק בדומין".

ואילו המשך הפסוק - "אברהם הוליד את יצחק" - מלמדנו על מעלתם העצמית של אברהם ושל יצחק:
אף שיצחק המשיך את דרכו של אברהם, מבחינה מסוימת מעלתו של אברהם גדולה ממעלת יצחק. שהרי אברהם היה בן של רשע עובד עבודה זרה, "והוא נתעצם להשיג בוראו" בעצמו, ואילו יצחק היה בן של צדיק, והוא קיבל את הצדיקות באופן טבעי ישירות מאביו: "כי הוא האב זיכה לו בחינת הטוב שבו שבאה מכח המוליד...", ואולם היא הנותנת, דווקא מצד זה מעלת יצחק גם גדולה ממעלת אברהם, שכן אינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע.

קשר בלתי תלוי זה בא לידי ביטוי גם בדברי רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', שהוא אבן יסוד באמונתנו. ריה"ל מאיר עינינו לכך שגרעין הסגולה הישראלי עבר מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב ומיעקב לשנים עשר השבטים עד שנתגלה באומה כולה בזמן יציאת מצרים, ושורש הסגולה טמון בבחירת הקב"ה את אברהם בחירה אלוקית נצחית עד היום: "וסגולת אברהם מבין בניו היה יצחק, ולכן שילח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיוחדת ההיא ארץ כנען, ואותה ייחד ליצחק. וסגולת יצחק היה יעקב [...] אולם בני יעקב היו כולם סגולה כולם יחד ראויים לעניין האלוקי..." (הכוזרי, מאמר ראשון, צה; וראו גם מהר'ל, נצח ישראל, יא).

נסיים ברובד נוסף על דרך החסידות (שפת אמת על הפרשה שנת תרל"ד ד"ה 'תולדות'): "שהרי כל מעשה אבות סימן לבנים כי לא עשה שום מעשה שלא יהיה לטובת כל בני ישראל...".
אברהם הוא בחינת אהבה ויצחק הוא בחינת יראה, והפסוק בא ללמדנו כי "זה היראה שבא מכח אהבה היא מבוררת בלי תערובות שקר". כלומר כדי שהיראה שלנו כלפי בורא עולם תהיה יראה אמתית היא צריכה לבוא מתוך אהבת ד'.