"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י).
השור הוא בעל חיים חזק ומהיר, ואילו החמור איטי וחלש ממנו בהרבה. איזו תועלת תצמח לחקלאי אם יחרוש בהם יחדיו?! הלוא כל חקלאי מחפש יעילות – ובהצמדת שני בעלי החיים הללו ודאי שאין כל תועלת! מה אפוא ביקשה התורה ללמדנו באיסור זה?
ההוראה הפשוטה נוגעת כמובן לאיסור לצער בעלי חיים. ישנם אנשים אכזריים הנהנים להתעמר בבעלי חיים סתם, בלי שום תועלת. בפסוק זה התורה מדגישה את החובה המוסרית להתנהג באנושיות גם כלפי בעלי החיים.
אך יש גם קומה נוספת: התורה מלמדת אותנו שגם כאשר מדובר בבעלי חיים עלינו לכבד את הקצב האישי של כל אחד ואחד – ואם זהו הדין בבעלי חיים, על אחת כמה וכמה שכך צריך לנהוג בבני אדם.
במוסדות החינוך מכונסים בכיתה אחת שלל תלמידים בני אותו הגיל, מהם מהירים כארנבת, מהם איטיים כצב. על המחנך לזהות את ההבדלים בין תלמידיו ולאפשר לכל תלמיד להתפתח בקצב המתאים לו.