ברכות הנהנין

בתוכחות הקשות המתארות את כפיות הטובה של עם ישראל בתחילת הפרשה ישנו ביטוי מיוחד המתאר את היחס בין הקב"ה לישראל – "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ":

הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים לב, ו).

רש"י מבאר את הפועל "קָּנֶךָ" מלשון קניין וקינון, תקנה ותיקון – ומפרש את הפסוק בתמיהה: כיצד אנו, עם ישראל, יכולים להחזיר רעה תחת טובה לה' לאחר שהיטיב לנו ודאג לכל צרכינו כדאגת אב לבנו?!

הגמרא מזכירה פסוק זה בקשר לחובה לברך ברכות הנהנין לפני האכילה ולאחריה:

אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית"; ואין "אביו" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "הלא הוא אביך קנך"; ואין "אמו" אלא כנסת ישראל, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (ברכות לה, ב).

מה פשר האמירה "כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא"?

על פי הפירוש הפשוט, המופיע במהרש"א, כל העולם כולו על כל קנייניו שייך לה', ובאמצעות הברכה קונה האדם את הזכות להשתמש בו וליהנות ממנו. אי לכך המכניס דבר מה לפיו בלא ברכה כביכול גוזל אותו מן הקב"ה – שהוא בעליו.

רש"י מפרש בדרך אחרת:

גוזל להקדוש ברוך הוא – את ברכתו.

כדי ליהנות מן העולם צריך לתת ברכה לה' – ומי שנמנע מלברך כאילו גונב מה' את הברכה שמגיעה לו.

פירוש זה מעורר תמיהה, האומנם הקב"ה זקוק לברכתנו? וכיצד אפשר לגזול ברכה?!

נראה שרש"י מלמדנו שאומנם הארץ ניתנה לבני אדם, והנהנה מן העולם נהנה ממה שיצר ה' למענו ולטובתו ואינו גוזל דבר בהנאתו, אך יש לזכור כי ה' הוא "אָבִיךָ" – אביהם של ישראל, ו"קָּנֶךָ" – שתיקן את עמו ישראל בכמה תקנות, דאג לכל צרכיו והושיבו בארץ ישראל.

לפני הברכה העולם כביכול שייך לאדם, שלמענו הוא נברא, אך אחרי הברכה הוא מתעלה ומתרומם לה'. ועל כן מי שאינו מברך כביכול גונב מה' את הברכה המרוממת את כל המציאות ומעלה את העולם ואת כל ההנאות ממנו אל ה' יתברך.

ולא רק מה' יתברך גונב הנהנה בלא ברכה – אלא אף מכלל ישראל. החובה להרים את המציאות אל ה' איננה חובה פרטית אלא היא תפקידו של כל עם ישראל, ולכל פרט ופרט יש חלק במשימה המיוחדת הזאת.

אם כן, בכל ברכה שאנו מברכים בכוונה הראויה אנו פועלים להרים את המציאות ולקרבה אל ה'.

שאול דוד בוצ'קו